צורית שטראוס חוותה את ילדותה, נערותה ובגרותה בגוש קטיף. בספר זה היא מתארת את הכאב הגדול מאובדן הבית והעבר ואת תחושת התלישות בעקבות הניתוק ממשכן הקבע, מהחממה. ברגעי כאב ושבר מנסה היא לאחוז ולא להרפות מהמוכר, מהמרגיע, מהבית שכה אהבה. שוזרת מילים לחרוזים. נוצרת בליבה נופים, מראות ריחות, לא רוצה לשכוח דבר. רוצה להנציח כל זיכרון, קטן וגדול.