הפגיעה
טריסטן הגיע לנקודת שפל ודניקה היא זו שנפגעה מכך יותר מכולם, כשראתה במו עיניה את ההוכחה האכזרית לכך שהאהבה לא מנצחת הכול.
ההשלכות
קשה ומפחיד לאחות את שברי חייך אחרי טרגדיה, וזה בהנחה שכל החלקים עדיין ברשותך. אבל מה אם לא? מה אם החלקים החסרים בנשמתך נמצאים בידיו של מישהו אחר? את חופרת עמוק ועובדת עם מה שיש. זה מה שדניקה אמרה לעצמה יום אחרי יום במשך שנים. אהבתם של טריסטן ודניקה נכשלה בכל מבחן שהחיים העמידו בפניה. היא לא יכלה לשכוח את זה, ולוּ לרגע אחד. המבחנים האלה היו אמנם קשים במיוחד, אבל דניקה היא לא הטיפוס שנוטה לרחמים עצמיים. היא צריכה להתרכז בכישלון. הכישלון היה הלקח. לא הייתה לה שום כוונה להתאמץ כל כך כדי להיחלץ מהגיהינום מבלי ללמוד את הלקח הזה אחת ולתמיד.
האיחוד
יותר משש שנים אחרי הלילה ששינה את הכול, נאלצת דניקה להעביר סוף שבוע בחברתו הצמודה של טריסטן, בחתונה של שניים מחבריהם הטובים ביותר. עבר זמן רב והיא חושבת שהם יכולים לשוב להיות ידידים בלי להחריב את שלוות נפשה, אבל לאחר זמן קצר בנוכחותו היא נזכרת במשהו שאילצה את עצמה לשכוח: היתה סיבה לכך שהיא עברה סיוטים עם הגבר הזה ולמענו, משהו ממש טוב שהיה שם לפני כל הרע. היא מדהימה את עצמה בכניעתה המהירה לרעב שאפילו לא העלתה על דעתה שעדיין יכול להשתלט עליה. לכל הכחשה, גם כזו הנובעת מן הכוונות הטובות ביותר, יש נקודת שבירה.
המציאות האכזרית
אחרי כל מה שקרה, אחרי כל העליות והנפילות, הכאב וההשלכות, האם יוכלו השניים לנווט את דרכם בים החרטה העמוקה, לשרוד את העימות החזיתי עם כל מה שאיבדו ולמצוא את הכוח לנסות שוב

אהבתם שעטה קדימה בעוצמה של רכבת משא שירדה מהפסים, והיה לה פוטנציאל לזרוע לא פחות הרס.

החיים של דניקה לא היו קלים, והמשיכה המטורפת שלה לבנים רעים לא הועילה במיוחד.