אדם זקן עוטה מסכת אצילות

בקיץ 2019 קיבלתי מבנו של המשורר דוד טוֹבִי, את קובץ השירים המופיעים כאן. הופתעתי, משתי סיבות. הראשונה: איך חמק מהרדאר שלי משורר בסדר גודל כזה. אבל הסיבה השנייה היא העיקרית, וזו גורמת לי להרגיש מאוד לא בנוח. אלוהים, זה כמו לקרוא את עצמי באמצע שנות התשעים, אבל עם פחות שלושים שנות בשלות מטוֹבי.
אז עד כמה שאפשר להיות אובייקטיבי בסיטואציה מוזרה כזאת, המטען האינטלקטואלי המרשים, היד הקלה, ההרהור המדויק, וההשפעות הבולטות של משוררים גדולים כמו קונסטנדינוס קוואפיס ורוברט בראונינג, יצרו כאן קול חריג, על-מקומי ועל-זמני, ולא פחות חשוב - מעניין (או מסקרן או מאתגר, איך שתבחרו לקרוא לזה): תופעה נדירה בשירה, ובכלל.