אורח נטה

לִפְנֵי שֶׁתֹּאחַז כַּף יָדוֹ

בְּיָדִית דֶּלֶת הַמְּבוֹאָה

הוּא עוֹצֵר בְּהִסּוּס

נָסוֹג אֶל אֲפֵלַת הַבַּיִת

הָאוֹסֶפֶת אוֹתוֹ

מִתְרַפֶּקֶת עַל הַגּוּף

שֶׁעַתָּה יְגַשֵּׁשׁ

אֶת דַּרְכּוֹ חֲזָרָה

אֶל הַמַּדָּפִים הָרוֹחֲשִׁים



תּוֹךְ שֶׁהַקִּירוֹת בּוֹלְשִׁים אַחֲרָיו

הוּא נוֹשֵׂא אֶת עֵינָיו אֶל הַסְּפָרִים

וְהַלָּלוּ מְשִׁיבִים לוֹ

תּוֹהִים

מַבָּט



לוֹחֲשִׁים לְעֶבְרוֹ

קַח

קַח



ספר שיריו השלישי של אמיר אשל הוא ביקור בְּארץ שזרותה ושקרבתה הן מכווה של אש. האורח הנוטה ללון של עגנון איבד כאן את שנתו והוא נע ונד ברחובות ואצל הבריות: מה שנדמה מוּכּר לעייפה מתגלה מחדש, גם ובייחוד כאשר הגילוי אינו מטלטל אלא דווקא דק שבדקים. אשל יוצר בשיריו זמן דקדוקי ונפשי של "עבר ממושך" שכמוהו כצילום בחשיפה ארוכה, פרידה לאין קץ שהיא גם פגישה לאין קץ.

לצד השירים משובצים צילומים אמנותיים שאשל צילם בנסיעותיו והם מרחיבים את משמעותם של הטקסטים. כמו בשירים כך גם בצילומים יש מן המקומי ומן הקונקרטי במזיגה אחת עם האוניברסלי ועם העקרוני. לנו, הקוראים והקוראות, מזומן בספר הזה מבט אחר, יוצא דופן, על המקום הזה, הכואב.