אורעד

וְהַבְּרִית שֶׁקָּמָה וְעָמְדָה
יָדַעְנוּ זֹאת.
מִתּוֹךְ הַסְּנֶה יָדַעְנוּ
גַּם אִם שָׁלַח יָדוֹ אֶל הַנַּעַר
בְּרִיתֵנוּ עִם אָדָם וְעִם הָעָם עָמְדָה וְהִתְקַיְּמָה.
וְהוּא עָמַד גָּאוֹן
מַבִּיט מִקֶּדֶם מַעֲרָב
מֵאֲחֻזַּת יִפְתָּח וְנַפְתָּלִי
עַל גִּבּוֹרָיו
אֶל הֶעָשָׁן הַמִּתַּמֵּר.
יוֹדֵעַ אֶת חוֹבוֹ לָהֶם
אֶת שְׁנֵי יְמֵי חַיָּיו
כִּי מֶה הָיָה עוֹלֶה בְּגוֹרָלוֹ
לוּלֵא אוֹתָם הַגִּדְעוֹנִים
שֶׁלֹּא הוֹרִידוּ אֶת יָדָם מֵחֲנִיתָם?
וּמַיִם אַיִן —
רַק זִכְרוֹן עָשָׁן וָאֵשׁ
וְהַשָּׁמַיִם.

הספר אורעד הוא אסופת שירה אישית וחשופה השואבת השראה משלושה עשורי שירות צבאי כלוחם וכמפקד בצה"ל. היצירה שוזרת יחד את כאב האובדן של רעים לנשק עם ההתמודדות הפיזית והנפשית הכרוכה בפציעה ובשיקום. השירים נעים בין שדות הקרב של לבנון ועזה לבין נופי הארץ, תוך שימוש נרחב בדימויים תנ"כיים וסמלים לאומיים המדגישים את הקשר העמוק בין היחיד לאדמתו. לויוס מתאר את חוויית העקידה המודרנית והשברים האישיים, אך מתוך השבר הוא מבקש לצמוח לעבר תקווה ובנייה מחודשת. זהו טקסט המהווה עדות למחיר המלחמה ולמסירות הנפש, תוך חיפוש מתמיד אחר משמעות בתוך המציאות הישראלית המורכבת.

תת אלוף אופיר לויוס, לוחם, מחנך ומפקד והבן של רחל (ג'מיל) ויאיר ז"ל. שירת בצה"ל במשך כ־32 שנים (1993–2025), וממשיך לשרת בימים אלו במילואים. במהלך שירותו נפצע קשה בעזה ואיבד את רגלו הימנית, השתקם ושב לתפקידי פיקוד מבצעיים. בתפקידו האחרון שימש כקצין החינוך והנוער הראשי של צה"ל. לויוס נשוי למלי ואב לשישה.