אישה בלי רישיון

תקווה

כָּל בֹּקֶר אֲנִי מִתְמַסֶּרֶת בְּרַעַד

לַנְּשִׁיכוֹת הַמְּרִירוֹת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ,

כְּנֶגֶד תְּשׁוּקָתִי לְהִטָּמֵן

בִּבְצֵק הָאֲדָמָה.

הִנֵּה זְרוֹעוֹתַי כְּבָר פְּשׁוּטוֹת

חַפּוֹת מִתְּעוּקַת הַגְשָׁמָה –

אֲבָל

בִּגְרוֹנִי, בִּקְרָסִים

שֶׁל בַּרְזֶל,

מִתְעַרְבֶּלֶת תִּקְוָה אַלִּימָה.

סיגל אשל היא משוררת עם אורך נשימה פיוטי ונשמה גדולה, רוצה לומר, היא יודעת לכתוב שיר לירי ארוך ומרגש בלא כל מעידות. זה לא מעשה אמנות פשוט. גם בספר הזה, "אישה בלי רישיון" היא מוכיחה כי בשפתה השירית המדויקת היא יודעת להלך מעדנות בין הלשון העברית המדוברת והשפה הגבוהה והחגיגית, העברית שלנו האהובה כל כך. ביטויים כמו "רַצי האור" או מילה כמו "אֲפָרִים" משתלבים בשיריה הסיטואטיביים המשפחתיים האישיים הפמיניניים והפמיניסטיים באופן טבעי לחלוטין. היא כותבת על העבר לא בנוסטלגיה מתקתקה ודביקה, אלא עם המון רגש אותנטי מצטבר. כל התהליך הזה מֵרֶגֶשׁ למילים מלֻווה במבט בחברה הקיבוצית ממנה היא הגיעה; אבל גם בעיר, ובעיקר, המגע עם הנוף אצלה הוא כל כך פרטי ומקורי. אלה שירים שקַו של תוגה מרחף עליהם, אבל גם תקווה של אף-על-פי-כן הבאה לידי ביטוי בחיי היומיום, בגדילה ובהתבּגרות.

רן יגיל – מבקר, סופר עורך ומו"ל

סיגל אשל היא משוררת, עורכת שירה ואשת במה. שיריה מתפרסמים כבר שנים רבות בעיתונות, באנתולוגיות ובכתבי עת מודפסים ומקֻוונים. ספריה הקודמים: "דם בודד", שופרא 2001; "איפה זה שם", שופרא 2019