אישה בענן

מתוך קריאה בספר ״אישה בענן״ של אורה עשהאל אנחנו מבינים כי אישה היא סיפור היא חידה. חייה, על כל נגזרותיה, הם דבר אניגמטי ובלתי מתפענח. תמיד קיים איזה סוד שכזה הקבור עמוק־עמוק בתוך הלב, או יושב על הכתף לפרסונה הנשית העולה מתוך הסיפורים, והסיפור של עשהאל מאפשר הצצה רגעית אל מעבר לפרגוד, רק הצצה, אך לא כניסה והישארות בתוך עולמה החידתי של האישה, הצצתָ – נפגעתָ, ותודעתך נשרטה. העולם השתנה.
בסיפורים היפים ״האִשה שעשתה אהבה עם פרח״ או ״הווילה הלבנה", למשל, אנו למדים וחווים כי האישה אצל אורה עשהאל עשויה, ממש כמו בשיר של יונה וולך, ״שַׁן דובי שַׁן״, מן הזיכרון שלה ומן החלומות והמאויים שלה, ויש בה גם מן הממד של הכישוף. האישה כרוקחת שיקויים ממש כפי שהיא מספרת סיפורים, כמו בשירים של המשוררת רחל חלפי, לדוגמה. אל העולם המכושף והחלומי הזה המתחבר לממדי הפנטסיה או הציור הסוראליסטי, הקוביסטי והמופשט, מתחברים הסיפורים של עשהאל.
ועוד דבר, יש לסיפורים כמובן גם צד פמיניני-פמיניסטי מעודן המתקשר לשחרור האישה במאה העשרים והמגבלות של תקרת הזכוכית המאפיינות עולם גברי דרך ממד ארס-פואטי דווקא. בסיפורים "סימנים אדומים" ו"פנטיום" קיים מוטיב העוסק בתהליך הכתיבה וב"לידה" של סיפור, אבל לא במובן הטכני של הכתיבה, או הוצאה לאור של ספר, אלא במובן של מימוש עצמי-נשי. ממש כמו תוצאת הספר היפה הזה המונח לפנינו.