אלמנדה לבנה

שתי הנובלות בקובץ אלמנדה לבנה מנהלות מעין התכתבות עם הנובלה הלירית של גנסין, שעיקרה הלך רוח ותנודות בנפש.הנובלה הראשונה, "מלאכים בוכים בגן עדן", היא פיוט רגיש ויפהפה הנע על שני צירים: כיסופיה של נוגה לפריז, ציר המופנה לעתיד, ומסע שכולו פליאה ומגעגוע המתרחש בתודעתו של מיכאל, בשכבות העמוקות של הזיכרון והחלומות.גדול כוחו של הזמן בנובלה, הזמן הוא המפריד והמחבר, ובו גנוזה הכמיהה לתהליך של זיכוך הנפש והניסיון לבנות ´חיים חדשים´. זאת תוך שימוש נדיר בלשון, ובחוש יופי מעניין ומקורי. קסם הכתיבה מתחוור גם מן המוסיקליות של הפרוזה המינורית העדינה, ומהיכולת לספר על מצבים קיומיים מזווית ראייה עמוקה, בדייקנות צלולה ומפוכחת דרך התיאור המפויט של השגרה.