אנא סמר

וַאֲנִי אוֹמֶרֶת:

הַבֹּקֶר מִמֶּנּוּ בָּאתִי נָאנָא הָיָה עֲפִיפוֹן

לְלֹא חוּט וּלְלֹא חַלּוֹן, רֵיחַ אֲדָמָה חַמָּה שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר כָּתֹם,

רֵיחַ בַּרְקָנִים שֶׁל סְתָו מְבֻיָּשׁ לְאַחַר גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן,

בֶּטֶן קֶבֶר הָאָב, יָתוֹם, אֵין מַצִּיל, שָׁחֹר הַדֶּגֶל יָא נָאנָא.

זְקֵנוֹת אָנוּ מֵרֹב מִלִּים, הִלְבַּנּוּ מֵרֹב גַּעְגּוּעַ, הוֹ אִמָּא,

זְקֵנוֹת מֵרֹב יַתְמוּת.

בְּיָדַיִךְ נָחוּ זֵרֵי מְתִיקוּת,

וְשִׁירַת נָשִׁים עַתִּיקָה מְשַׁחֶרֶת לְאוֹר.

הַזְּמַן בָּלַע אוֹתָךְ וְהָיָה לְלִוְיָתָן שָׁחֹר.

וַאֲנִי עוֹמֶדֶת עַל קְצוֹת בְּהוֹנוֹתַי

מֵעֵבֶר לָהָר

כְּדֵי לִרְאוֹתֵךְ עוֹד פַּעַם אַחַת אִמָּא

וְדַי.

(מתוך "הר עמד ביני לבינך אימי", עמ' 14)

זמירה פורן-ציון כותבת את שיריה כמו שהיא מציירת, כמו שהיא חיה, כמו שהיא חולמת ומגשימה את חלומותיה – בתנופה גדולה שפורצת את כל הגבולות וממזגת בין שפות, מקומות וזמנים: בין בגדד לארץ ישראל; בין עברית לערבית יהודית; בין אגדות אלף לילה ולילה לריאליזם מפוכח; ובין געגועים לאב שהלך לעולמו צעיר כל-כך, צעיר מדי, לאהבתה הגדולה לאמה השרדנית, למודת ההפלות, שאצבעותיה התעקמו מתפירה וגבה נכפף מניקוי רצפות – אם שתעשה הכל ובלבד שבנותיה תהיינה "מלומדות".

כשרונה של פורן-ציון לכתוב שירה הממזגת בין עולמות ניכר לא רק בשירי הילדות וההגירה רבי העוצמה שפותחים וחותמים את ספרה, אלא גם בשירי האהבה היפהפיים שטמונים ביניהם כמו אוצר – שירים רוויים בכמיהה ובוערים מתשוקה, המובילים לא פעם לאובדן שאין עליו נחמה אבל גם לשמחה גדולה וסוערת. ולצד שירי ההגירה והאהבה בולטים בספרה שירים שעוסקים ביחסים הסבוכים בין שתיקה והשתקה לבין הנחישות לכתוב שירה גם מתוך החוויות הקשות ביותר – חוויות הכרוכות בהדרה ובאלימות.   

אלי הירש