אנדריאס איזה יופי

באמצע חודש יולי 2017 סגרתי את חנות הספרים שלי, ועברנו, זוגתי ואני, לנצרת, לביתם של נסרין ולוקאס, כדי לכתוב את ספרי 'ספר תולדות ישוע'. חדר אחד משני החדרים ששכרנו הפך לחדר העבודה, ובו שוכנו עם המחשב הנייד וכל עשרות הספרים שאגרתי על ישו ועל הנצרות. את שולחן העץ הקטן הצמדתי לחלון הפונה לחצר הקדמית, וכך ישבתי שעות ארוכות, מביט החוצה, והמחשבות קופצות מנושא לנושא. עדיין לא כתבתי ולו מלה אחת בספרי החדש. עדיין לא ידעתי שלוקאס, נער נוצרי דובר עברית בן 10 עשר מנצרת, עומד לתפוס למלא את כל זמני ומחשבותיי. בין הפגישות השבועיות שלי עם לוקאס, במקום לקרוא על נעוריו של ישו, קראתי ספרים המתארים ילדים בעלי חריגות כלשהי. אני לא אינני רופא ולא או פסיכולוג. , ומעולם לא למדתי מקצוע המכשיר אותי לאבחן או לטפל בילד בן עשר. אני אפילו איני מסוגל אפילו להסביר את מצבו של לוקאס. האם הוא חריג? האם הוא אוטיסט או פגוע מוח? האם זה בכלל חשוב? אינני מתכוון לפרש את מעשיו, את מבטיו, את המשפטים עליהם הוא חוזר שוב ושוב. אני כאן כדי לספר לכם על חברי הקטן והמיוחד, על עולמו המסתורי והנפלא, על המצאותיו הלשוניות, על הפגישות בנות השעה שקיימנו במשך שנה, על שיחותיו אתי, על האהבה הגדולה שצמחה בינינו.

איתמר לוי נולד ב 1956 ברמת גן. ספריו הראשונים זליג מיינץ וגעגועיו אל המוות (1985) וכפות רגליה העדינות של המאדאם (1988) הם היסטוריות לגנדריות של העם היהודי. הם הקדימו את זמנם ובישרו את הופעתה של הסיפורת העברית הפוסט-מודרניסטית. בספריו הבאים לוי בהמשך דרכו הספרותית שכלל לוי את אמנות הסיפור שלו, המזגזגת בין הסיפור העממי וז'אנרים מסורתיים אחרים: הפתגם, המשל, הלגנדה וכו', לבין הסיפור הראליסטי-מודרניסטי. ספרו השלישי אגדת האגמים העצובים (1989) הוא אחת התגובות הספרותיות המקוריות והעוצמתיות ביותר על מוראות השואה. אותיות השמש אותיות הירח (1991) מספר את סיפור האינטיפאדה הראשונה מנקודת מבטו של ילד פלסטיני חריג. אטיודים למורגנה (1996) ועד שנולדתי (2019) הן אוטוביוגרפיות מיתיות. בין שתיהן הופיע, אחרי עשרים שנות שתיקה, הרומן רעידת האדמה של הוגו (2016). ברומן זה עוסק הסופר בשתיים מאהבותיו: תיאטרון ואיתור ספרים – הנושא של ספרו הידוע מיומנו של מאתר ספרים (2000).