אנחנו המאושרים

*

הָרְסוּ אֶת הַבַּיִת שֶׁלָּךְ עַל הַכַּרְמֶל,

מַכְתֵּשׁ פָּעוּר, שֵׁן טוֹחֶנֶת שֶׁנֶּעֶקְרָה,

כַּמָּה דָּם נִגַּר.

דִּירוֹת קְרִירוֹת יִבְנוּ שָׁם,

דִּירוֹת קְרִירוֹת עִם מִרְפָּסוֹת

וּקְשָׁתוֹת רְחָבוֹת.

אֲנִי יָשַׁבְתִּי בָּאוֹטוֹ וְהִמְתַּנְתִּי שֶׁתֵּרְדִי,

הַמַּדְרֵגוֹת נִמְתְּחוּ עַד הַשָּׁמַיִם מִתַּחְתַּי,

הַמִּפְרָץ נָצַץ בְּאֶלֶף שְׁקָרִים וּבֶאֱמֶת מַחְלִיאָה אַחַת.



בספר שיריו השני אנחנו המאושרים חוקר עמרי זיידנברג באומץ ובכישרון את התבוסה — תבוסת הגוף בתוך הזמן, תבוסת הנפש בתוך הבל העולם. החל בתבוסת הילדות, שבאדמתה הטרייה טמון גלעין שקרי, הבטחה ירוקה, דרך תבוסת ההתבגרות וההתפכחות בארץ ספוגת היסטוריה ומלחמות, וכלה בתבוסת האהבה הזוגית, שהיא אי של אַיִן — "עלבון של מיטות נפרדות", כעסים ופרידות.

בקול פואטי ייחודי, בשפה טבעית, במטפוריקה רעננה ובאירוניה דקה, בתבונה של אדם שנע חיים שלמים "בין הרחוב לבניין", משרטט עבורנו זיידנברג מפה של מפלה. זוהי קריסה של גוף ושל לב, של תא משפחתי, של חברה. "כל המילים חולות", הוא כותב אבל השפה היא חֲֲבֵרָה המאפשרת לו לשרטט תמונות צלולות ומדוייקות, עתירות יופי, של ילדות, נערות ובגרות בצל אותה תבוסה. כוחה של המילה מאפשר לו למגר את העזובה, לסרב למלחמה, להביס את השגרה.

ענת לוין