אני חבקוק

רבקה רז, שהתפרסמה ברומן הביכורים הניסיוני והמעולה שלה "ההר" (עם עובד, פרוזה אחרת, 1988), חוזרת ברומן חדש, אוונגרדי וכובש, "אני, חבקוק". הגיבור שלה, ששמו הייחודי בא לו באופן מקורי, הוא משורר ללא קוראים, אמן המחפש קהל ונאחז בקוראת אחת ויחידה בלית ברירה בחזקת נפש נוגעת בנפש. הרומן נוגע כמובן בבדידותו של האמן בתוך המרחב החברתי. חבקוק הוא דמות ביזארית של משורר השואף להבקיע דרך אל הים מבעד למנהרה שהוא חופר סמוך לביתו. יש כאן ברומן הקאמרי הקצר הזה קטעי דיאלוג נדירים בין אדם לנוף כסוג של סמל לחופש ולחירות.
עולמות פנטסטיים שלמים נפתחים לפני חבקוק, לא על כוכבים רחוקים אלא ממש כאן, מעבר לדלת. אפילו מבט סתמי בבקבוק של מים מינרליים פותח עולם: "אם יערוף את ראשו, יהפוך הבקבוק לאגרטל פרחים. הוא ימלא אותו באדמה, וישתול בו ענף של היהודי הנודד. הוא יניח את העציץ על מעקה המרפסת. היהודי הנודד יגדל, יתפשט ויגלוש, יפרוץ אל מעבר לאפרוריות המשמימה הזו ויהיה לגן בזעיר אנפין. בבקבוקים נוספים הוא ישתול אפונה ריחנית צבעונית, והמרפסת כולה תתמלא גוֹני גוונים של צבעים וניחוחות משכרים. את כל עציצי הבקבוקים יקשור זה לזה בחבלים דקים בצבעי הקשת, וכך ייווצר וילון של בקבוקים שישתלשלו מתקרת המרפסת, מעין מחווה לגנים התלויים של בבל. יהיה זה גשר בין חייו הפרטיים בכאן ובעכשיו לבין הוד הקדומים של העבר, בין המרפסת הקטנה שלו שבין הירקון והים לבין ערש התרבות שבין הפרת והחידקל".
בין פרקי הפרוזה שזורים ברומן קטעי שיר קצרים. מה שמפתיע הוא שדווקא השיר, שאמור להיות בדרך כלל מבע חופשי, אקספרסיבי אווירתי, הוא זה שמקדם את העלילה מבחינה התרחשותית, וקטעי הפרוזה הארוכים דווקא הם תיאוריים ואקספרסיביים, וטעונים משמעות רגשית. קסם המילים שזור בפרוזה של רז, גם אם היא תיאורית יותר וסטאטית יותר. לפנינו כישרון כתיבה נדיר של פרוזה אחרת.