אריתראה במדרון ההיסטוריה

הים האדום (הוא ים סוף) שייך למעגל האסטרטגי הקרוב של ישראל; כל מה שמגיע מהמזרח עובר דרכו: מכוניות, מחשבים ושאר מוצרים מסין, יפן, קוריאה והודו. וגם, להבדיל, טילים מאיראן ומתימן. אריתראה היא מדינת הים האדום, שמה ניתן על ידי האימפריאליסטים האיטלקים, והוא גזור משמו הלטיני של ים זה – מארֶה אריתראום. היא שוכנת על נתיב בעל חשיבות קיומית, ואריתראים בעשרות אלפיהם, פליטי משטר דכאני, מצאו ומוצאים מקלט בישראל. הם חלק מהנוף של תל-אביב, לטוב ולרע.

סיפורה של אריתראה עצמה מרתק וחשוב. היא עברה תהפוכות מלידתה כקולוניה איטלקית שחיברה בגבולותיה נוצרים ומוסלמים, אל צמיחתה של תנועה לאומית פרו-ערבית, עבור אל ניצחונו של האגף הנוצרי המקומי, אל מאבק לשחרור מאתיופיה ואל עצמאות מאז שנת 1991. ובתוך כל אלה התחוללה תמורה טרגית: אריתראה הפכה ממוקד של ציפיות, של תקוות לבנייתה של ישות חופשית ופתוחה – דרך נפילתה לזרועותיו של שליט יחיד, כריזמטי ונוקשה – לכינון משטר המייצר פליטים יותר מאשר כול דבר אחר. בהתאם לכך, מזה שנות דור מקפיד המשטר באריתראה הרודנית לחפש אויבים חיצוניים על מנת להחזיק את החברה רתומה ומגויסת; ואכן, אריתראה מצאה ומוצאת עימותים כמעט בכול כיוון. אולם קהילה גדולה של גולים בארצות המערב אינה מרפה מהציפיות הישנות, היא מתכוננת לשוב ולהשתתף בחיים מחודשים וטובים יותר ביום שבו המנהיג הנוכחי (איסאיאס אפוורקי בן השמונים) יפנה את הזירה.

פרופ' (אמריטוס) חגי ארליך מאוניברסיטת תל-אביב הוא מבכירי ההיסטוריונים בעולם של מרחבי קרן אפריקה, הים האדום וארצות הנילוס. כתב שלל ספרי מחקר על תולדות המזרח התיכון, על תמורות פוליטיות, חברתיות, ועל יחסי מוסלמים ונוצרים באזור.