את לא נראית

״עכשיו כשאני ישראלית, אפשר סוף־סוף להיות רוסייה?״
כך שואלת באירוניה מבריקה לובה לאור, מחברת הספר, ילידת ברית המועצות לשעבר. נראה כי באמירה זו מצליחה לאור לזקק את מה שרבים כל כך חווים כמשבר זהות מתמשך, שבר שלעולם לא יתאחה וכרוך בחוויית ההגירה, או העלייה – תלוי את מי ומתי שואלים. הקוראים בספר זה יצללו אל תוך רצף של הרהורים וזיכרונות, דרך עיניה החדות של ילדה קטנה שמשפחתה מהגרת לארץ, והיא נזרקת אל תוך מרחב מפחיד, חדש ולא מוכר, ומפלסת את דרכה באומץ ובחן.

דרך זיכרונותיה מצליחה לאור להעביר את הפערים והבּוֹרוֹת הנוצרים בנפשו של האדם המהגר, את המלחמה על הזהות וההשתייכות אל המקום החדש כמו גם את השאלה בדבר השורשים – שלפרקים נדמה כי הם מרחפים ומתפזרים, אולי לא קיימים, ולפרקים נדמה כי נטועים עמוק בקרקע רחוקה ומסתורית.

לובה לאור נשואה לקובי, והם הורים לארבעה בנים ובעלים של עסק משפחתי. לפני כשש שנים, בעקבות משבר, החלה את דרכה ככותבת. לובה מגדירה את עצמה כמי שמעולם לא כתבה אות אחת למגירה, כאשר בבת אחת פרצו ממנה כל זיכרונות העלייה. לובה לקחה חלק בסדרת הדוקו "דור וחצי" שיצאה בכאן 11, וכן הייתה אחת מהיוצרות של ההצגה הדוקומנטרית "סיפור וחצי" אשר עלתה בתיאטרון "מלנקי" ואחת מהדמויות בה. בנוסף, היא הציגה את יצירותיה בתערוכות של האוצרת ורה גייליס ועמותת "נפשות", אשר עסקו בהגירה ובעלייה בראי של בריאות הנפש. בין לבין היא חובבת ספורט וריצה ומתנדבת בעמותת "בשביל החיים", המעניקה תמיכה למשפחות שיקיריהן התאבדו.