בוט עשה לי ילד

משיח ברפיח

לֹא יִהְיֶה כּוֹכַב רֶשֶׁת

אוֹ פְּלִיט רֵיאָלִיטִי

כְּשֶׁנְּלַקֵּק אֶת פְּצָעֵינוּ

הוּא יִהְיֶה לָנוּ הַדָּם



לֹא יִרְכַּב עַל אֲתוֹנוֹת

אוֹ עַל חֲמוֹר

כְּשֶׁנַּרְדִּים אֶת הָעַיִר

הוּא יִהְיֶה לָנוּ הַלַּחַשׁ



מָשִׁיחַ בְּרָפִיחַ

לֹא יִלְבַּשׁ כְּתֹנֶת פַּסִּים

אוֹ יִשָּׂא תִּיק קָטָן

כְּשֶׁנִּקְרַע אֶת דַּשׁ הַבֶּגֶד

הוּא יִהְיֶה לָנוּ הַחֶרֶב



לֹא יִבְקַע מִתּוֹךְ מָסָךְ

אוֹ יַעֲמֹד לִפְנֵי הַדְּגָלִים

כְּשֶׁנֶּחֱזֶה בּוֹ נִלְקָח בַּשֶּׁבִי

הוּא יִהְיֶה לָנוּ הָאֲדָמָה



מָשִׁיחַ בְּרָפִיחַ,

אַדְמוֹנִי יְפֵה עֵינַיִם

וְטוֹב רֹאִי

כְּשֶׁנָּשׁוּב אֶל דְּרָכֵינוּ מִן הַפֶּצַע

הוּא יִפְתַּח פִּיו וְיֹאמַר



בעולם של לחישות דיגיטליות, עולם שבו כל החלומות מוגשמים בלחיצת מקש, עולם שמנוהל על ידי כסף באמצעות הנדסת תודעה, שכל תכליתה היא לצמצם אותנו לישויות מחוקות, ממושטרות ונטולות תודעה עצמאית – מגיחה לפתע משוררת, שמסוגלת לגייס לתוך עולם השירה את מנועי המחץ האגרסיביים של עולמות הפרסום ולנתב אותם אל מחוץ לאינטרס ה'טבעי' שלהם: למכור בכל מחיר.

אהרוני רולנד היא בעלת אזרחות כפולה. היא נוטלת את שפת השירה - על כל עומקה, עושרה, מורכבותה ועדינותה - מכניסה אותה לתוך הלוע הדורסני והעריץ של שפת הפרסום, מלבישה אותה במחלפות של מוצר צריכה, בדיוק כפי שנייקי זיהתה שהמשחק האמיתי איננו בנעל עצמה, אלא בחיים שנכרכים סביבה: בלייף סטייל, בתחושת השייכות ובמיתולוגיה שמעניקה לאדם יותר מרק סולייה לדרוך עליה. כך, נוצרת חווייה טוטאלית שמזמינה את הקוראים לא רק לקרוא, אלא להצטרף.

המהלך הזה מתקיים בכל הרבדים מרמת המרקם הלשוני ועד לרמת האידאולוגיה המנחה את החזון של הספר, והוא ניכר כבר בכותרת "בוט, עשה לי ילד", שעושה שימוש בהמשגות מעולמות התוכן הדיגיטליים ובו-בזמן מרפררת לטבעו הראשוני, 'הפרימיטיבי' של כל יצור חי.

התעתוע הטקסטואלי בספר מגיע לשיאו כשהוא נוגע באחד האירועים האקטואליים הקשים ביותר שידעה מדינת ישראל - הטבח של השבעה באוקטובר: "בבקשה / בבקשה / בבקשה / אני אישה // יש כאן איש / יש כאן איש / יש כאן איש / עם פטיש // עוד פיצוץ / עוד פיצוץ / עוד פיצוץ / בקיבוץ // להתראות / להתראות / להתראות / מנהרות // (קריאה אחרונה). הוירטואוזיות המשחקית-חזרתית מפתה את הקורא להתקרב וכשהוא נמצא בטווח אפס היא יורה בו את המסר. כך, שיר ילדי, כמעט היתולי, הופך באחת לתחנון נואש להצלה.

שירתה של דין אהרוני רולנד אינה חומקת מן הכאן והעכשיו על שלל מובניו ומוכיחה לנו ששירה יכולה להתאים את עצמה לעולם החדש מבלי לקרוס לתוכו ולאבד את נשמתה.



אולי היא משוררת, אולי צלמת, אולי בכלל רעיונאית מדופלמת.
מה שבטוח, דין אהרוני רולנד היא בינה לא מלאכותית שיצירתה משרטטת את מפת המטרו של טוקיו.
לבקש ממנה שורת ביו זה כמו לשאול אותה לאן נוסעת הרכבת — ואולי השאלה האמיתית היא: לאן אתם רוצים להגיע?