בזל מול מרפסת

גָּדַלְתָּ בְּעִיר לְבָנָה
בָּתִּים בֵּינְלְאֻמִּיִּים בְּסִגְנוֹן מִרְפָּסוֹת
עִם שׁוּק וְסִירֵנוֹת מְגֻיָּסוֹת מִתַּחֲנַת הַכִּבּוּי

עַכְשָׁו אַתָּה פָּרוּשׂ עַל מִדְרָכוֹת חֲדָשׁוֹת
עִם מַקְיָאטוֹ הִיפְּסְטֶרִי שָׁטוּף בַּשֶּׁמֶשׁ
וְדִירוֹת מִתְחַלְּפוֹת לַמַּרְבֶּה בַּמְּחִיר

ספרו החדש של משה קול "בזל מול מרפסת" הוא ספר שירים חם וחכם, חם כי הוא נוגע בילדוּתו בתל אביב, אך לא חלילה באופן נוסטלגי קיטשי, אלא בראייה חכמה ומפוכּחת הזוכרת את כל הדק מן הדק, פרטים ובני פרטים. יתר על כן, זה ספר חכם כי הוא בנוי לעילא כספר שירה.

לא קל לכתוב מחזור לָכִיד, על אחת כמה וכמה ספר קונספט מעין זה שבו כל שיר חובֵר לשיר הן רגשית מן הזיכרון והן גיאוגרפית, זה מעשה חושב פואטי בנוסח קבוצת אוליפּוֹ שבמרכזה אומני מילה שהם שחקני צורה מרכזיים מבלי לוותר על תוכן ורגש כמובן. הספר הזכיר לי את רומן הבניין הנודע של ז'ורז' פרק: "החיים הוראות שימוש".

כאילו חתכו את קִדמת הבתים והפְּנים נגלָה, כמו סורק מדויק וחד במכונת זמן עובר הדובר בשירים מבית לבית על פני הרחוב, מקומה לקומה, ממשפחה למשפחה, מאיש לאיש, מאישה לאישה, ממצב למצב, על פי סדר, ומחיֶה אותם לנגד עינינו ואף חושף תוך וידוי את תחושותיו האישיות הכֵּנות, בחזקת שיר הוא איש עירום, למולנו.

ספר הקונספט הזה חזק ביותר גם בתחום השיר הבודד. אין כאן בּטנים רכּות ונפילות, ויתֵרה מזאת, בקוראך אותו אתה חש את העוצמות הפואטיות הקומולטיביות שלו, העוצמות המצטברות מעבר לשיר בודד כזה או אחר.

עולה בך התחושה האותנטית ולא המרוחה והמזויפת שכֵּן, היו כאן קשיים רבים בעבר במסגרת המדינה, העיר, הרחוב, הבית, המשפחה; אבל הייתה איזו תחושה של סולידריות, תחושה של יחד, הרגשה של גורל משותף ויצירת משהו חדש, וכל אלה אבדו ברבות השנים וכמו שהגמרא אומרת, הלכה האמת ונעשתה עדרים-עדרים.

רן יגיל – מבקר, סופר, עורך ומו"ל