ביני לבין מקומו

זֵכֶר לַאֲהָבוֹת

גַּם מִדְבָּר צָחִיחַ

הָיָה פַּעַם אֲגַם

וְהַשְּׁמָמָה הִיא מָקוֹם שֶׁדִּמְעוֹת אָדָם

טֶרֶם חִלְחֲלוּ בָּהּ

שֶׁלֹּא דִּמְּמוּ עַל שְׂפָתָהּ פְּצָעִים

 וְלֹא נִקְרְשׁוּ בָּהּ נַחֲלוֹת דָּם

כִּשְׂדוֹת כַּלָּנִיּוֹת בְּלֵיל כְּלוּלוֹת

אַךְ הַשִּׁירִים צוֹמְחִים כְּקוֹצִים

בְּכָל יְשִׁימוֹן וּתְהוֹם

בֵּין הַחֲרַכִּים, מִבַּעַד לַגִּיר

הַמִּתְפּוֹרֵר וְעַל חֹרֵי הַנְּחָשִׁים

זֵכֶר לְכָל הָאֲהָבוֹת

שֶׁנָּפְלוּ שָׁם לְמִשְׁכָּב.

בשיריו משלב דורון מנשה ברגישות רבה טרמינולוגיה משפטית קרה ונתחנית של שקלא וטריא הכרוכה בלשון חז"ל, והוא מחמם אותה על אש קטנה של רגש בטוב טעם ובחוכמה.  בנוסף, יש לו צד ארס-פואטי קסום ומקורי בכתיבתו. כמי שעומד מחוץ לעולם הספרות, או כמי שהגיע אליו בשלב יחסית מאוחר, אחרי שהשתמש במילים למטרות פונקציונליות של הוכחות מקרים וטיעונים – זאת פונקציה אחרת של הלשון מן הפונקציה הפואטית – הוא יכול לראות לפתע מבחוץ ואחרת את המשורר, השירה והשיר הבודד.

לצד אלה, קיימת אצל דורון מנשה ראייה הומאנית, אזרחית, מקורית ומחאתית, תוך כדי שהוא מצליח לשמור על חירות האמירה וראיית הדברים קצת אחרת, כפי שמשורר מודרני ופוסטמודרני טוב עושה באנטי-דיבור שירי החושף קול פנימי מובהק. ובלשונו: "חֲצָאִים": "אֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה מְלִינִים / עַל הַמּוֹצִיא מִתּוֹכוֹ / חֲצָאֵי אֲמִתּוֹת. / הַאִם מְלִינִים בְּאוֹתוֹ אֹפֶן / עַל מִי שֶׁעוֹשֶׂה / חֲצָאֵי חֲסָדִים? / חֲצָאֵי צְדָקוֹת? / שֶׁמְּחַיֵּךְ רַק חֲצָאֵי חִיּוּכִים? / שֶׁאַהֲבוֹתָיו רַק חֲצָאֵי / אֲהָבוֹת? / שֶׁמַּצִּיל רַק חֲצָאֵי / עוֹלָמוֹת? // אוּלַי בִּמְקוֹם לְהַלִּין / צָרִיךְ לִפְשֹׁט אֶת הַיָּדַיִם / בַּחֲצָאֵי חִבּוּקִים / וּלְבַקֵּשׁ בְּרֹךְ / מִן הַנֵּר שֶׁבִּפְנִים / שֶׁיָּאִיר / גַּם אֶת הַחֵצִי הֶחָשׁוּךְ / שֶׁל הָאֱמֶת."

רן יגיל, מבקר, עורך וסופר