בסוף לכולנו יש טבור הליקון 143

גיליון בין דורי בנושא "הילדים שלי, ההורים שלי". קולות שונים נשמעים בנו: אנחנו בנות של, אימהות של, נוחלים ויורשים ומטופלים ומנוכרים וזנוחים. אנחנו נטועים בצמתים בין-דוריים, בין הורים ובין ילדים. דורות ראשונים הקימו בנו דבר-מה ודורות אחרונים ממשיכים או נוטשים. זהו גיליון של בכל דור ודור, זהו גיליון בין-דורי, שבו כתבו לנו, בין היתר, המשוררים טל ניצן, אלי אליהו, כלת פרס ישראל נורית זרחי, צור גואטה, שחף ארז, ענת שרון בלייס ואוהד אוחיון על דור המבול החוטא תחת אימת ההיכחדות, ועל דור המדבר שיצא לדרך ולא הגיע אל הנחלה. בגיליון גם יצירות פרוזה מאת לאה איני, יעל דין בן עברי, אבי גרפינקל ונטעלי גבירץ, ותרגומי שירה אמריקאית שבוצעו בידי פרופ' אברהם עוז ומרב פיטון. היוצרים והיוצרות כתבו לנו מה יביע דור לדור, מה דורש דור מדור. נכתבו הספדים על הורים מתים וברכות לחיים, יוצרים ויוצרות כתבו על הילדים שמותירים חותם בשירה, על אימהוּת שמתגלה באינספור פנים, על אהבת אב, על חיבוקים ודמעות, על תמונת הרגש של ההורות ועל צוואותיה. כחלק משירי הצוענים של דבוז'ק, נכתב: "כאשר לימדה אותי אמי הקשישה לשיר/ מלאו עפעפיה דמעות מדי פעם./ כעת, כשמלמד אני את ילדיי לשיר/ זולגת דמעה על לחיי". תרצה אתר כתבה שכשאמא עצובה ויש לה דמעה קטנה שזולגת על כל הלחי, אז אמנם "בַּקּוֹל שֶׁלָּהּ הִיא שׁוֹתֶקֶת/ אֲבָל זֶה כְּמוֹ אֵצֶל יֶלֶד, בֶּכִי". ואילו יהודה עמיחי כתב שעשה ילדה מדויקת עם כל המתקנים המדויקים לחייה. כתבו את מה שמתגלגל מדור לדור, ומה שנתקע ולא יתגלגל עוד.

--


בגיליון הזה כתבו בנות ובנים על הוריהם והורים על צאצאיהם. זהו גיליון בין-דורי, שבו ירושות נתקבלו או נדחו, זוויות אפלות הוארו לרגע, תיבות פנדורה הציגו את תכולתן האסונית במלוא האימה, דמויות וקולות הועלו מן האבל ומן היתמות, דאגה ורעד קיבלו צורה, תוך כדי מלחמה, במרחב של פחד שאין ממנו מילוט. רולאן בארת כתב שמותה של אמו הפך אותו לשברירי יותר, וכל דבר של מה בכך עורר בו תחושת נטישה. נורית זרחי כתבה ש"זה לא הגיוני שילדים יגדלו באופן כזה, בקצב כזה, בצורה כזאת, ויתרחקו מן הבית", וש"אם כך זה היה צריך להיות, אימהות היו יולדות מראש אנשים בתור אנשים ולא בצורת תינוקות". וסמי מיכאל, שנפטר תוך עריכת הגיליון, סיפר על מה שנשאר: "בכולנו קיים הרצון להשאיר על פני החול הנודד של החיים עקבות אישיים בני-קיימא. השאיפה לנצח טבועה בנו אף שאנחנו, על כל תרבותנו, היינו משולים לפחות מאשר גרגר אבק לעומת הנצח. בזכות שאיפה זו אנו יולדות ומולידים, והודות לה אנו בונים ומטפחים, אבל גם הורסים ורוצחים. עבדים נרצעים היינו לכוח נשגב מבינתנו וחזק מרצוננו, כוח שמדרבן אותנו להותיר משהו משלנו אחרי לכתנו. רבים משאירים עקבות בצורה של ארמון, המצאה, ממון וירושה מרשימה. אני משאיר מאחוריי מילים".



בשנים הללו l אדריאן ריץ'

בַּשָּׁנִים הַלָּלוּ, אֲנָשִׁים יֹאמְרוּ, אִבַּדְנוּ כָּל זֵכֶר
לַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל אֲנַחְנוּ, שֶׁל אַתְּ,
מָצָאנוּ עַצְמֵנוּ
מִצְטַמְצְמִים לַאֲנִי
וְהַדָּבָר כֻּלּוֹ נִהְיָה
מְטֻפָּשׁ, אִירוֹנִי, נוֹרָא:
נִסִּינוּ לִחְיוֹת חַיִּים אִישִׁיִּים
וְכֵן, הָיוּ אֵלֶּה הַחַיִּים הַיְּחִידִים
עֲלֵיהֶם יָכֹלְנוּ לְהָעִיד

אֲבָל הַצִּפֳּרִים הַכֵּהוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה צָרְחוּ וְצָלְלוּ
לְתוֹךְ מֶזֶג הָאֲוִיר הָאִישִׁי שֶׁלָּנוּ
הֵן הָיוּ בְּדַרְכָּן לְמָקוֹם אַחֵר אֲבָל מַקּוֹרֵיהֶן וְאֶבְרוֹתֵיהֶן נָסְעוּ
לְאֹרֶךְ הַחוֹף, דֶּרֶךְ בְּלוֹיֵי הָעֲרָפֶל
בּוֹ נִצַּבְנוּ, אוֹמְרִים אֲנִי

(עברית: סיון הר שפי)