גון טרבולטה ואני

“קצת‭ ‬לפני‭ ‬שאבא‭ ‬שלי‭ ‬מת‭, ‬איתן‭ ‬ארדיטי‭ ‬ואני‭ ‬נהיינו‭ ‬חברים‭.‬“ באר‭ ‬שבע‭, ‬שנות‭ ‬השבעים‭, ‬חמישה‭ ‬נערים‭ ‬מסתובבים‭ ‬ברחובות‭. ‬הם‭ ‬החברים‭ ‬הכי‭ ‬טובים‭, ‬מעשנים‭ ‬ביחד‭ ‬את‭ ‬הסיגריות‭ ‬הראשונות‭, ‬סוחרים‭ ‬בקלפים‭ ‬של‭ ‬שחקני‭ ‬כדורגל‭. ‬הם‭ ‬שומעים‭ ‬דברים‭ ‬שלא‭ ‬היו‭ ‬צריכים‭ ‬לשמוע‭. ‬קרובים‭ ‬זה‭ ‬לזה‭ ‬יותר‭ ‬מכל‭ ‬קרבת‭ ‬דם‭.‬ תיאטרון‭ ‬באר‭ ‬שבע‭ ‬פורח‭, ‬הפועל‭ ‬באר‭ ‬שבע‭ ‬אלופה‭, ‬בבית‭ ‬הקולנוע‭ ‬מקרינים‭ ‬שבוע‭ ‬אחר‭ ‬שבוע‭ ‬את‭ ‬“שיגעון‭ ‬המוזיקה‮“‬‭, ‬ובבית‭ ‬החולים‭ ‬עובדים‭ ‬הגברים‭ ‬החשובים‭ ‬והמשפיעים‭. ‬כל‭ ‬זה‭ ‬מכסה‭ ‬רק‭ ‬במעט‭ ‬על‭ ‬חוסר‭ ‬הכשירות‭ ‬של‭ ‬המבוגרים‭. ‬את‭ ‬היתומים‭ ‬של‭ ‬המלחמה‭ ‬הטרייה‭, ‬מלחמת‭ ‬יום‭ ‬הכיפורים‭, ‬מזכירים‭ ‬רק‭ ‬בטקסים‭. ‬וישנם‭ ‬אלה‭ ‬שלא‭ ‬מזכירים‭ ‬אותם‭ ‬גם‭ ‬אז‭.‬ שנים‭ ‬אחרי‭ ‬שעזב‭ ‬את‭ ‬העיר‭, ‬המספר‭ ‬חוזר‭ ‬אל‭ ‬באר‭ ‬שבע‭. ‬התקוות‭ ‬שתלה‭ ‬בעצמו‭ ‬נגוזו‭, ‬החלומות‭ ‬הלכו‭ ‬וקטנו‭ ‬בחלוף‭ ‬השנים‭. ‬הוא‭ ‬נראה‭ ‬צעיר‭ ‬לגילו‭, ‬אולי‭ ‬כי‭ ‬לא‭ ‬הספיק‭ ‬די‭ ‬בחייו‭. ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬חוזר‭ ‬לבאר‭ ‬שבע‭ ‬כמנצח‭ ‬אבל‭ ‬גם‭ ‬לא‭ ‬כמפסיד‭, ‬כי‭ ‬הוא‭, ‬לעומת‭ ‬אחרים‭, ‬לפחות‭ ‬נשאר‭ ‬בחיים‭.‬ מתן‭ ‬חרמוני‭ ‬הוא‭ ‬אחד‭ ‬הקולות‭ ‬הבולטים‭ ‬והמשמעותיים‭ ‬בשדה‭ ‬הספרות‭ ‬הישראלי‭. ‬ספריו‭ ‬עטורי‭ ‬השבחים‭, ‬‭´‬היברו‭ ‬פבלישינג‭ ‬קומפני‭´‬‭ ‬ו‭´‬ארבע‭ ‬ארצות‭´‬‭, ‬זיכו‭ ‬אותו‭ ‬בפרס‭ ‬ברנשטיין‭ ‬ובפרס‭ ‬ראש‭ ‬הממשלה‭, ‬והיו‭ ‬מועמדים‭ ‬לפרס‭ ‬ספיר‭. ‬ברומן‭ ‬השלישי‭ ‬שלו‭ ‬פונה‭ ‬חרמוני‭ ‬מהעולם‭ ‬שברא‭ ‬בספריו‭ ‬הקודמים‭ ‬אל‭ ‬אופק‭ ‬חדש‭, ‬מוכר‭ ‬לא‭ ‬פחות‭. ‬ג‭´‬ון‭ ‬טרבולטה‭ ‬ואני‭ ‬הוא‭ ‬רומן‭ ‬וירטואוזי‭, ‬עמוק‭ ‬ותוסס‭, ‬שהוא‭ ‬גם‭ ‬דיוקן‭ ‬של‭ ‬מקום‭, ‬של‭ ‬תקופה‭ ‬ושל‭ ‬דור‭. ‬‭"‬הגרסה‭ ‬הישראלית‭ ‬ל ‭´‬אני‭ ‬והחבר‭´‬ה‭´... ‬ יצירת‭ ‬חובה‭ ‬קולחת‭ ‬ומרגשת‭.‬‭"‬‭  ‬  -דוד‭ ‬רוזנטל‭, ‬וואלה‭!‬