גוף הדמעות

"האֵם מתפללת כשם שהתפללה חנה, אך לא לילד אלא להיעלמותו. לוּ רק יכלה להחזיר את הגלגל לאחור. הכול מנסים לתור אחר ראשיתה של הקטסטרופה, להניח את האשמה על משהו, על מישהו. אבל האשמה אינה של אף אחד, וכשהיא אינה מוצאת לה בית, אחרי סיור כתובות ארוך, היא מתיישבת ומכרסמת בה, והאֵם מתכלה.

ומה עכשיו? עכשיו הדמעות הופכות לשפה הרשמית. שום דבר לא מצליח לחדור מבעדן, לחצותן."

גוף הדמעות הוא רומן בשני קולות, אם ובתה. הילה, נשואה ואם לשניים, מתבשרת שהיא בהיריון שלישי ומבקשת להפסיק אותו. לאחר לחצים מצד בעלה ההיריון נמשך, ומבחן האימהוּת, המאתגר ממילא, הופך מאתגר עוד יותר כשהיא מגלה שהבת שנולדה לוקה בשיתוק מוחין.

בגוף ראשון, בשפה ישירה ונוקבת, משתפת הילה את הקוראים במחשבותיה הכמוסות ביותר ומעיזה לומר בקול רם את מה שאמהות רבות פוחדות לומר: "השארתי אותה ברחמי ועכשיו עלי להישאר איתה. לכמה זמן? אף אחד לא ירצה להתחלף איתי, אף אחד לא ירצה אותה. מה יהיה אם גם אני אברח, ממש כמו בעלי שתמיד ממהר?"

מרגע לידתה של הבת, ליבי, יוצאת הילה למסע התמודדות אמיץ סביב הקושי שבגידול ילדה בעלת מוגבלויות, והקורא המתוודע לקשיים וליחסי אם-בת מורכבים, מגלה כיצד ניתן בעזרת כוחות נפש ומסירות לחלץ מן החושך אלומות של תקווה, אור ואהבה.

שלושים שנה מאוחר יותר, ליבי נאבקת בדרכה במגבלותיה הפיזיות, בכמיהה שלה לאהבה ולזוגיות, ובעיקר בצורך העז ללדת ילד משלה.

סיפורן של השתיים נקרא בעיקר כתמונת ראי, כשהאם רוצה להפסיק את ההיריון והבת מייחלת להיות אם, אך לרגעים משתכפלים הקולות, נשזרים אלה באלה ומתלכדים לכדי קול אחד; קול אישה אחת בעלת שתי הפנים החושפת באופן מטלטל את מעמקי ההוויה הנשית, מנתצת את מיתוס האימהוּת האידילית הרואה את האם כיצור מושלם, ובכך, משוחררת מכבלי אשמה, מאפשרת לידה מחדש.

פזית גבאי ששון היא עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, נשואה ואם לשניים. מתגוררת בראש העין. גוף הדמעות הוא ספרה הראשון.