גן החיות הציוני

ספרו של שי בן עמי מתחקה אחר התפתחות גני החיות בישראל; הוא מאפשר התבוננות על הפרויקט הציוני מזווית שונה ומרתקת. גני חיות הם נקודת מגע ייחודית בין בני אדם לבעלי חיים, בין העיר לטבע ובין המקומי לבינלאומי; הם מוסד תרבותי אשר לו שורשים עתיקים ברחבי העולם. בעת המודרנית נפתחו גני חיות בכל רחבי אירופה, ולאחר מכן הופצו למדינות רבות ברחבי הגלובוס. בשנת 1938 – עם הגעתם של האריות הישראלים הראשונים (גיבור ותמר) שבישרו על הקמת גן החיות של תל אביב על ידי הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין, וב-1940 עם הקמתו של גן החיות התנ"כי בירושלים, על ידי ד"ר אהרון שולוב – "עלו" גני חיות לפלשתינה, הותאמו למרחב המקומי, והקמתם נחשבה בעיני רבים כסמל להצלחת הציונות העירונית והלאומית.

לאחר הקמת המדינה הוקמו גני חיות נוספים בחיפה, בפתח תקווה, באילת, לצד שמורות מיוחדות שנקראו חי-בר בערבה ובכרמל; אלה הפכו להיות חלק מהנוף העירוני והישראלי. גני חיות אלו לא רק עסקו בהצגת בעלי חיים אלא גם בשמירת טבע והשבה לטבע של מינים שנכחדו; הם תרמו לחינוך ולתרבות ואפשרו לתושבי הארץ בידור חינוכי זמין לכל. גני חיות, אשר בכל שנה מושכים מיליוני בני אדם ברחבי העולם, מאפשרים לחשוף צדדים מוכרים יותר ופחות בהיסטוריה הישראלית בפרט, והתרבותית והאנושית בכלל.

שי בן עמי, אשר עבד שנים רבות בגן החיות התנ"כי והיה חלק מצוות ההקמה של אקווריום ישראל, הקדיש שנים רבות למחקר והתבוננות בגני החיות בישראל ובעולם. במסגרת התואר השני באוניברסיטת רגנסבורג (גרמניה) חקר את ההיסטוריה של גני החיות באמריקה ובאירופה. עבודת הדוקטורט שלו במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית עוסקת בהתפתחות גני החיות בפלשתינה המנדטורית ובמדינת ישראל.