דובים בשממה

מכתבים. היא השאירה לו מכתבים. אורן השתוקק, ערג, כמה, התגעגע כל כך למילים שלה. הרגיש שהוא מסוגל לאכול ולבלוע את הצרור בו במקום, רק לספוג לתוכו עוד משהו משלה. כתב יד, תיאורים, מחשבות. הוא הרגיש את ליבו מזנק מחזהו, החזיק את עצמו שלא לחטוף מידי יפתח את החבילה ולקרוא בה תכף ומיד. כמה דקות ישבו בשתיקה ואז הציע יפתח בקול נמוך שייפרדו עכשיו, הוא ישאיר את המכתבים, והם כבר יקבעו זמן אחר לדבר בו. אמר וקם והלך.
ואורן נשאר עם החבילה.

אורן חי את חייו בשקט יחסי. הוא עובד סוציאלי בפנימייה, נמצא בקשר טוב עם שירה אחותו, ושומר את העצב על אובדן אימו בטרם עת עמוק בפנים. הכול מתהפך עם מותה של סבתו, בעקבותיו חוזר לחייו אביו המנוכר, ואיתו חבילת מכתבים שאימו כתבה במשך שנים.

בבת אחת נאלץ אורן להתמודד עם הגעגועים. והכעס. והכאב. המכתבים מגלים לו אישה צעירה ודיכאונית שהוא לא הכיר. אבא שלו מתעקש לחדש ולשקם את הקשר, שירה לא מבינה, וגם החיים עצמם לא עוצרים: העבודה העדינה והמורכבת עם הילדים בפנימייה, הניסיון הזהיר להתאהב ולא להיפגע. איך אפשר לדעת מה נכון?

דובים בשממה הוא רומן ביכורים רגיש ובשל שדרך סיפור קטן ואישי של משפחה אחת שולח אותנו לחשוב עד כמה אנחנו מכירים את הורינו, את עצמנו ואת סיפורי הילדות שעיצבו אותנו.