האביב הראשון של גור

גּוּר עוֹד צָעִיר, וְלָכֵן יֵשׁ לוֹ הֲמוֹן שְׁאֵלוֹת. לְאוֹרֶךְ יוֹם שָׁלֵם שֶׁל טִיּוּל בַּיַּעַר הוּא רוֹצֶה לָדַעַת עוֹד וָעוֹד:

לָמָּה חַם כָּל כָּךְ? לָמָּה צוֹמְחִים הַרְבֵּה פְּרָחִים? לָמָּה הַדְּבוֹרִים עֲסוּקוֹת כָּל הַזְּמַן? וְלָמָּה הַיְּרָקוֹת כָּל כָּךְ גְּדוֹלִים?

אִמָּא מַסְבִּירָה הַכֹּל בְּסַבְלָנוּת, אֲבָל אָז מִשְׁתַּנֶּה פִּתְאוֹם מֶזֶג הָאֲוִויר, וְגֶשֶׁם מַתְחִיל לָרֶדֶת. וְדַוְוקָא אָז, כְּשֶׁהֵם נִמְלָטִים מִפְּנֵי הַסּוּפָה, וְכֹה קַר בַּחוּץ, אִמָּא וְגוּר מִתְקָרְבִים עוֹד יוֹתֵר, מִתְחַבְּקִים, מִתְחַמְּמִים וְאוֹהֲבִים.