הבדווים בהר סיני

החלק הדרומי של חצי האי סיני הררי וצחיח ומיושב בדלילות. הוא משמש בית לכ-10,000 בדווים המתפרנסים מזה דורות בעיקר בעבודות חוץ. אם הפרנסה במקום דלה כל כך, מדוע ממשיכים הבדווים לגור במדבר הזה? ספרו של עמנואל מרקס מנסה להשיב על שאלה זו: האזור מספק לתושביו ביטחון כלכלי בזמנים שכלכלת השוק נחלשת והבדווים מאבדים את מקומות העבודה שלהם, ואילו רשתות חברתיות אמיצות מעניקות להם ביטוח חברתי כולל מפני מחלה, זקנה ושכול. לכל משפחה יש עדר עיזים קטן ובוסתן עם עצי פרי וירקות, אשר בעת מצוקה ניתן בזמן קצר להופכם לנכסי ייצור פעילים. כמו כן, גברים רבים יכולים להתפרנס במקצועות שונים, כגון מרפאים, מוהלים, בנאים, חופרי בארות, חייטים, נהגים ומדריכי תיירים, ואף כחברים בארגוני מבריחים. נוסף על כך, החברות בשבט מבטיחה להם גישה לאדמה ולאזורי מרעה בכל רחבי סיני. קשרי משפחה, שארות וידידות המתוחזקים על ידי הנשים הנשארות בבית מספקים סעד וסיעוד לעת צרה – אלה הסדרים סוציאליים שגם מדינות עשירות עשויות להתקנא בהם.

 

הספר מבוסס על מחקר שדה שנעשה בעשור של הכיבוש הישראלי בסיני, ואחריו.

 

 

עמנואל מרקס, אנתרופולוג חברתי שהתמחה בחקר חברות מזרח-תיכוניות, הוא פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה לשנת תשנ"ח וחבר של כבוד במכון האנתרופולוגי המלכותי הבריטי. מחקריו עוסקים בשני נושאים עיקריים: חיי הבדווים ותופעות של אלימות. עם ספריו הבולטים נמנים: "החברה הבדווית בנגב" (1974); "ההקשר החברתי של התנהגות אלימה: מחקר אנתרופולוגי-חברתי על עיירת עולים בישראל" (2015);