הבחנות על השירה

הטקסטים של גרייבס בפרוזה קלים מאוד לתרגום, וקשים מאוד לתרגום. יש בהם משהו ישיר מאוד, חד־משמעי מאוד, טון שמאפיין דור שלם של אנשי־עט בריטים מן המעמד הגבוה שהתנערו ממוסכמות סגנוניות ויקטוריאניות והתחשלו באש מלחמות העולם. הכתיבה שלהם מפוכחת ומדויקת, לא פעם צוננת על גבול הקליני, והמתרגם כמעט אף פעם אינו מוצא את עצמו תוהה לְמה בדיוק התכוון המחבר. אבל, כמובן, הדייקנות הזו היא גם בעוכריו של המתרגם העברי, המשול לא פעם לספָּר שהתבקש לגלח חתן ביום חופתו ובידיו, במקום תער דק, גרזן השוקל עשרה קילו. כל שביכולתו לעשות הוא להשחיז את הלהב עד כמה שניתן, ולנסות להסוות את החתכים מאחורי עננים של מי קולון.
גרייבס פרסם את "העירית המצויה" ב-1949, וכלל בתוכו לקט גדול מתוך הטקסטים העיוניים־פואטיים שחיבר על השירה. בספר שאתם מחזיקים בידכם כלול השער הראשון של "העירית המצויה", "הבחנות על השירה" (Observations on Poetry), המבוסס על ארבעה ספרונים שראו אור בין 1922 ו-1925, כאשר גרייבס – עם בריטניה כולה – התאמץ להחלים מהלם קרב, או "נויראסְתֶניה", כפי שכינו זאת באותה תקופה. בהקדמה משנת 1949 – שוב, תקופה של התאוששות ותקומה אחרי מלחמת עולם – מסביר גרייבס את הכותרת שבחר לספרו: העירית, כמו השירה, היא צמח שאנשים אינם מכירים היטב, ובכל זאת רבים סבורים כי ידועות להם תכונותיו, ריחו, מידותיו התרומיות ועברו המאגי. אך בעצם אין הם יודעים דבר על שורשיו וזרעיו, על האדמה הסלעית והקשה שהוא צומח ממנה, על נדירותו ועל כך שאין לו כל ערך שימושי. גם הספר, ממשיך גרייבס, לא יצליח לתאר אל־נכון את טבעה של השירה, כשם שהאיור הבוטני בעמוד השער אינו מתאר אל־נכון את טבעה של העירית. אבל אולי הוא יסייע לכמה מהקוראים הסקרנים להבחין בינה ובין הפרג, האזוביון והסחלב.