הבנאליות של החמלה

ספרו של יאיר אורון עוסק במקרה ייחודי ומעור השתאות בתולדות השואה: סיפורו של בסלניי, כפר איכרים צ´רקסי-מוסלמי מבודד בהרי הקווקז שהציל ילדים יהודים ולא יהודים בשנת 1942, בעיצומה של השואה. מאות ילדים הוברחו מלנינגרד הנצורה. רכבת ובה ילדים הופגזה ועשרות נהרגו. ארבע עגלות סוסים הועמדו לרשות הילדים ששרדו (בני 3-14). ילדים אלו עברו בדרכם בכפרים שלא נענו לקריאה לקחת אותם אליהם, וכשהגיעו מותשים - חלקם מתים, חלקם גוססים וחלקם אדישים - לכפר בסלניי, רצו לקראתם ילדי הכפר. האבות היו במלחמה, האמהות בשדות, ובכפר היו ילדים וזקנים. ילדי הכפר ניסו לדבר עם הילדים הפליטים, אך לא נענו וקראו לאמותיהם. זהו סיפור שבמרכזו נשים - אמהות, 32 נשים לקחו אל ביתן 32 ילדים. 152 ימים שהה הצבא הנאצי בכפר וחיפש אחר ילדים יהודים. הגרמנים איימו לשרוף את הכפר על יושביו, אך לשווא, איש מבין 1800 תושבי הכפר לא גילה. "חובתנו כצ´רקסים וכמוסלמים להציל בני אדם, וודאי ילדים המצויים בסכנת חיים. הצלנו אותם לא מכיוון שהם היו יהודים, אלא מכיוון שהיו בסכנת חיים. אכן, הם היו בסכנה מכיוון שהם היו יהודים; ´כל המציל נפש אחת´... כך כתוב בקוראן", טענו אנשי הכפר. הילדים חיו בבתי המצילים עד לסיום המלחמה - חלקם חיים בו עד היום כצ´רקסים וכמוסלמים. יד ושם בחר שלא לעסוק במקרה הצלה הייחודי הזה, אשר אין כמותו בתולדות השואה. שיקוליו עמו.ביסודיות ובאומץ מנתח יאיר אורון את גישת יד ושם ל"חסידי אומות העולם", את הגדרתם ואת דרכי הענקת התואר הנעלה, ותוך כדי כך מעלה שאלות, תהיות והשגות מטרידות. דרך תיאור המקרה של הצלת ילדים יהודים בבסלניי אורון קורא למדינת ישראל למצוא את הדרכים המתאימות ולהניק לתושבי הכפר את הכבוד אשר לו הם ראויים.