הומניזם ישראלי

מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך החברה הישראלית שסועה תדיר בין ה"ימין", המדגיש את המרכיב הלאומי בהגדרה זו ואת ערכי המסורת, לבין ה"שמאל", המדגיש את ערכי הדמוקרטיה ואת ערכי העידן המודרני.
משום כך מרתק להיווכח כי הוגי דעות מזרם "הציונות הרוחנית" הציעו שבילי זהב לעיצוב חברה ערכית-רוחנית הגותם משפיעה על נוסח הליבה האידאית של מגילת העצמאות, לפיה מדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל".
על בסיס הגותם מוצגת בספר השקפת עולם ישראלית הומניסטית המשלבת את האידאלים האלה כמערכת הדרכה ל"אמנות החיים": בממד האישי – השקפה זו מציעה להקשיב לאידאת החירות בהגותו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי; בתחום החברתי – לאידאת הצדק במשנתו של אחד העם, יוצר "היהדות כתרבות"; בתחום היחסים הבין-אישיים – לאידאת השלום הדיאלוגית של מרדכי מרטין בובר; בתחום המנהיגות – לתורת אהבת הבריות ואחדות הרוח בטבע של אהרון דוד גורדון, המורה הרוחני של אנשי העלייה השנייה.
זוהי השקפה הוליסטית ופלורליסטית המוצעת לציבור המרכזי – הרואה עצמו כיהודי ציוני ודמוקרטי – כמתווה להתפתחות רוחנית.
זהות ישראלית זו ראויה לשמש דגם להוראת הנושא "תרבות ישראל ומורשתו" – כאתוס משותף של ערכי היהדות, הציונות והדמוקרטיה – בבתי הספר הכלליים ובאלה המשותפים לתלמידים דתיים, מסורתיים וחילוניים.