דף הבית > הו 24 כתב עת לספרות

הו 24 כתב עת לספרות
תקציר
הגיליון הראשון של "הו!" ראה אור ב־2005, כשנה לפני ייסוד פייסבוק וכעשור לפני שהרשת החברתית החלה להשפיע באופן עמוק על הספרות הישראלית.
להשפעה של פייסבוק ודומותיה על עולם השירה בישראל יש יתרונות מובהקים: אלו הן פלטפורמות נוחות לפרסום שירים, להפצת ספרי שירה ולקידום אירועי שירה. כיום מצב השירה העברית טוב בהרבה משהיה לפני שניים ושלושה עשורים, לא מעט בזכות הרשת. ספרי שירה אולי אינם רבי־מכר, אך שירים המתפרסמים בפייסבוק ובפלטפורמות דיגיטליות אחרות מגיעים לפעמים לקהל רחב מאוד. הפרוזה העברית, דווקא היא, נדמית היום כמי שזקוקה לזריקת עידוד.
אך להשפעה הפייסבוקית יש גם חסרונות מובנים: ברשת החברתית אין לקטורה ואין עריכה. הכול יכול להתפרסם, וה"שופטים" היחידים הם המלייקקים והמשַתפים. מיידיוּת התגובה אינה מאפשרת קריאה מעמיקה, והשירים הזוכים לפופולריות הם בדרך כלל השירים הנגישים ביותר בקריאה ראשונה וזריזה.
כתב עת לספרות ורשת חברתית הם שני עולמות מקבילים. מבחינות מסוימות הם משלימים זה את זו, אך מבחינות אחרות הם בגדר הפכים. תפקידו של "הו!" הוא להפעיל בדיוק את אמות המידה החסרות ברשת: שיפוט מעמיק של היצירות הנשלחות אלינו, לקטורה יסודית ומחמירה, עריכה קשובה של השירים ופרסומם בתוך הקשר ספרותי ותרבותי, כחלק ממכלול משמעותי ובעל ערך.
לקראת כרך זה — ה־24 במספר — פרסמנו קול קורא ובו ביקשנו מהכותבות/ים לשלוח שירה "לא נחמדה". עוד פירטנו: "שירים מחרפי נפש, שירים שלא הייתם מעזים להראות להורים". רבים מהשולחות/ים פירשו את בקשתנו כהזמנה לשירה נועזת העוסקת בענייני מין, אך כוונתנו לא הייתה דווקא לסקס, אלא בכלל ליצירות אמיצות, מורכבות ולא חֲנֵפוֹת — ואחת היא באיזה נושא הן עוסקות. רוב היצירות המתפרסמות בגיליון שלפניכם נענו לאתגר זה. אלה הן יצירות שאינן מציעות ריגוש מהיר, ואינן מבקשות לגרוף לייקים רבים ברשתות (ועוד פחות מכך להיקרא בטקסים בבתי הספר) — אך יש להן סיכוי להתנחל בלבבות, וחשוב מזה: לקנות שביתה בתודעה התרבותית לאורך זמן.
בכרך הנוכחי מתפרסמים שירים של יוצרות/ים צעירים ומבוגרים, ותיקים וחדשים, משוררות/ים שזהו להם פרסום ראשון ב"הו!" לצד כאלה שמפרסמים בו זה שנים. לכל אחת ואחד מהם סגנון וקול משלו, אך המשותף לכולם הוא האומץ להתרחק מהמוסכמות, לפוצץ את מורסות המובן מאליו, ולעשות בשפה שימוש שאינו שגור או אוטומטי. אנחנו גאים להיות להם לבית.
*
את הגיליון פותח הפעם מדור הפרוזה. מראשית דרכו היה "הו!" כתובת גם לכותבי סיפורת, ואנחנו שמחים לשוב למסורת הזאת אחרי הפסקה של כמה גיליונות, שבהם התמקדנו בעיקר בשירה ובמסות. בין כותבי הפרוזה הפעם — מאיה ערד, משה סקאל ובני מר, המלווים את "הו!" מ־2005, לצד נורית גרץ וסבינה מסג, שאף הן מרבות לפרסם מעל דפי "הו!", ושלושה כותבים שזהו להם פרסום ראשון בכתב העת — תומר גרדי (המפרסם לראשונה בישראל קטע מהרומן שזיכה אותו בפרס הראשון בפסטיבל לייפציג היוקרתי בגרמניה), רות קרא־איוונוב קניאל וגולי דולב השילוני, שסיפורו "מבסוטון" עומד בראש מדור הפרוזה ופותח את הגיליון כולו.
*
להשפעה של פייסבוק ודומותיה על עולם השירה בישראל יש יתרונות מובהקים: אלו הן פלטפורמות נוחות לפרסום שירים, להפצת ספרי שירה ולקידום אירועי שירה. כיום מצב השירה העברית טוב בהרבה משהיה לפני שניים ושלושה עשורים, לא מעט בזכות הרשת. ספרי שירה אולי אינם רבי־מכר, אך שירים המתפרסמים בפייסבוק ובפלטפורמות דיגיטליות אחרות מגיעים לפעמים לקהל רחב מאוד. הפרוזה העברית, דווקא היא, נדמית היום כמי שזקוקה לזריקת עידוד.
אך להשפעה הפייסבוקית יש גם חסרונות מובנים: ברשת החברתית אין לקטורה ואין עריכה. הכול יכול להתפרסם, וה"שופטים" היחידים הם המלייקקים והמשַתפים. מיידיוּת התגובה אינה מאפשרת קריאה מעמיקה, והשירים הזוכים לפופולריות הם בדרך כלל השירים הנגישים ביותר בקריאה ראשונה וזריזה.
כתב עת לספרות ורשת חברתית הם שני עולמות מקבילים. מבחינות מסוימות הם משלימים זה את זו, אך מבחינות אחרות הם בגדר הפכים. תפקידו של "הו!" הוא להפעיל בדיוק את אמות המידה החסרות ברשת: שיפוט מעמיק של היצירות הנשלחות אלינו, לקטורה יסודית ומחמירה, עריכה קשובה של השירים ופרסומם בתוך הקשר ספרותי ותרבותי, כחלק ממכלול משמעותי ובעל ערך.
לקראת כרך זה — ה־24 במספר — פרסמנו קול קורא ובו ביקשנו מהכותבות/ים לשלוח שירה "לא נחמדה". עוד פירטנו: "שירים מחרפי נפש, שירים שלא הייתם מעזים להראות להורים". רבים מהשולחות/ים פירשו את בקשתנו כהזמנה לשירה נועזת העוסקת בענייני מין, אך כוונתנו לא הייתה דווקא לסקס, אלא בכלל ליצירות אמיצות, מורכבות ולא חֲנֵפוֹת — ואחת היא באיזה נושא הן עוסקות. רוב היצירות המתפרסמות בגיליון שלפניכם נענו לאתגר זה. אלה הן יצירות שאינן מציעות ריגוש מהיר, ואינן מבקשות לגרוף לייקים רבים ברשתות (ועוד פחות מכך להיקרא בטקסים בבתי הספר) — אך יש להן סיכוי להתנחל בלבבות, וחשוב מזה: לקנות שביתה בתודעה התרבותית לאורך זמן.
בכרך הנוכחי מתפרסמים שירים של יוצרות/ים צעירים ומבוגרים, ותיקים וחדשים, משוררות/ים שזהו להם פרסום ראשון ב"הו!" לצד כאלה שמפרסמים בו זה שנים. לכל אחת ואחד מהם סגנון וקול משלו, אך המשותף לכולם הוא האומץ להתרחק מהמוסכמות, לפוצץ את מורסות המובן מאליו, ולעשות בשפה שימוש שאינו שגור או אוטומטי. אנחנו גאים להיות להם לבית.
*
את הגיליון פותח הפעם מדור הפרוזה. מראשית דרכו היה "הו!" כתובת גם לכותבי סיפורת, ואנחנו שמחים לשוב למסורת הזאת אחרי הפסקה של כמה גיליונות, שבהם התמקדנו בעיקר בשירה ובמסות. בין כותבי הפרוזה הפעם — מאיה ערד, משה סקאל ובני מר, המלווים את "הו!" מ־2005, לצד נורית גרץ וסבינה מסג, שאף הן מרבות לפרסם מעל דפי "הו!", ושלושה כותבים שזהו להם פרסום ראשון בכתב העת — תומר גרדי (המפרסם לראשונה בישראל קטע מהרומן שזיכה אותו בפרס הראשון בפסטיבל לייפציג היוקרתי בגרמניה), רות קרא־איוונוב קניאל וגולי דולב השילוני, שסיפורו "מבסוטון" עומד בראש מדור הפרוזה ופותח את הגיליון כולו.
*
0 ביקורות