הייתי רוצה שהאושר יהיה בי מין פולש

לאן ייצא תושב העיר הצפופה המבקש מפלט מסאון הכרך, מתרבות המסכים, מעול הפרנסה? הוא יכול לטוס אל המפלים העצומים של העולם, הוא יכול לפסוע בטרק בהרים הגבוהים של מזרח אסיה, אבל ביום-יום קל לו יותר לרדת אל פיסת האדמה שהיתה מַעֲזֵבָה ועכשו היא "גינה קהילתית", או להתרחק אך מעט ולצאת אל מרחב טבעי הגובל בעיר עצמה. אולי יימצא שם שיח שֶׁיַלדוֹ שתל ועכשו הוא פורח? ואולי יתאפשר לבתו לחוות שם לראשונה את עבודת האדמה, שהמגע איתה מרפא ומשיב אל השפיות? אולי יטעם שם פרי בשל או ימצא רגע של התבוננות ושקט על שפת מעיין?
גינה קהילתית ואזורי סְפָר טבעיים עומדים במרכז ספרו זה של עמנואל הר, המעניק לקוראיו הצצה לאפשרויות - ארץ-ישראליות במובהק - של שהות בטבע, של היות חלק מחיי האדמה גם בקיום אורבני, גם על רקע מעמסת הקיום וקולות המלחמה.
בארבעה שערי שירה מתאר המשורר בוסתן, שבילים, מתקני קומפוסט, נקודות מפגש שכונתיים, מעיינות, נקיקים, טרסות של צמחייה ים-תיכונית. כל המקומות האלה, המתקיימים בתוך העיר ובקרבתה, מהדהדים גם את העבר, את ההיסטוריה ואת התנ"ך, אבל לא פחות מכך, הם משקפים את סערת נפשו של המשורר, המבקש לשוב בעזרתם אל עצמו, ואולי אף לנסות להשיב את החיים לתיקונם.