הילד של לגיון הזרים

בדירה קטנה בתל אביב של תחילת שנות השישים גרים שלושה:
אבא, אימא וילד. את הדלת הם לא פותחים סתם. תמיד יוכלו לבוא
הנושים ולעקל את מה שעוד לא נלקח. הם זוכרים חיים אחרים. פעם
היה להם הרבה יותר, גם תקוות וחלומות. אבל המפעל המשפחתי
ספק־נשרף ספק־הוצת, ואותה אש ממשיכה לדלוק בחייהם.
בין אלכסנדריה לתל אביב, בין בתי מידות, משרדי ממשלה, שיכון
ומעברה, בין העיר והים, כשהקרובים הופכים זרים, והזרים אינם
יודעים כיצד להתקרב - הרומן הרב־קולי הנפלא שלפנינו מחיֶה את
קורותיה של משפחה שבורה. רק ילד קטן, עם ספר מתחת לחולצה,
נדרש לאסוף ולחבר את הרסיסים. זהו סיפורו של הילד, לימים בעלה
המנוח של הסופרת, ובכתיבתו היא מילאה אחר בקשתו.
לא נחטא לאמת אם נאמר שהילד של לגיון הזרים הוא רומן מופת,
מפסגות יצירתה של לאה איני, ובו היא כותבת את דברי הימים
האלטרנטיביים של המקום הזה בכאב ובעוצמה.