הלוואי הייתה לי קונכיה

"הַנִּיחִי לַנְּשִׁימָה לְהֵעָתֵק / אַךְ אַל תִּהְיִי מֻפְתַּעַת אִם זֶה יֵעָלֵם": המבט הכפול הזה – המוקסם אבל מפוכח, המתמסר לטוב וליפה וגם מודע לחלוף, הפקוח אל החוץ בעודו קשוב פנימה – מאפיין את שיריה של דפנה שן, כהד לאור־צל בתצלומים המלווים אותם.

"בֵּין מַעֲקֶה לְמוּעָקָה מַפְרִיד קַו דַּק מְאֹד" – זה הקו שהשירים האלה מהלכים עליו. מכאובים עתיקים ועכשוויים, מפצעי הילדוּת הנטושה בקיבוץ והכמיהה הילדית אל חום האם ועד חרדות האימהוּת, הטבע על העונות והסכנות והצמיחה והקמילה שבו, בעלי חיים קרובים ורחוקים, צמא מתמיד ליופי, לאהבה ולמוגנוּת. כל אלה עוברים דרך העדשה הרגישה, הממשית והמטפורית, ויוצרים פסיפס רב־צבעים, במוזיקה מובהקת שאפיינה גם את ספר הביכורים, ״בצד הלא נכון של הלילה״, והעמיקה בספר הנוכחי.

"בְּטֶרֶם שָׂפָה, בְּטֶרֶם זִכָּרוֹן / יָדַעְתִּי / טַעֲמוֹ שֶׁל חֹשֶׁךְ", אבל החושך, גם אם היה נקודת ההתחלה, לעולם אינו סוף פסוק: "וְשַׁבְתִּי לְהַמְתִּין לְאוֹר / וְלַאֲוִיר".