הלטינית של המזרח התיכון
תקציר
"יש להפוך את הערבית ללטינית של המזרח" (ד"ר ארתור בירם, 1928)
"אם יעלה בידינו לבסס הוראת הלשון הערבית על יסוד דקדוקה הקבוע והברור, יהיה ללשון זו בבית ספרנו אותו הערך שיש ללטינית בבית הספר הבינוני באירופה"
(הדוח השנתי של בית הספר הריאלי, שנת הלימודים תר"צ – 1930)
הספר הלטינית של המזרח התיכון: הוראת הערבית בחברה היהודית ממפנה המאה ועד 1948 עוסק בשלהי השלטון העות'מאני ובשנות המנדט הבריטי בארץ. תקופה זו אופיינה בריבוי אפשרויות – חברתיות, פוליטיות, חינוכיות – אשר הלכו והצטמצמו לקראת 1948, וכל שכן לאחר קום המדינה. בשדה הוראת הערבית תהליך זה ניכר במיוחד: הדיון על אופן הוראת השפה, ועל השאלה מי אמור להוביל את התחום, היה עשיר ומגוון. אך דיון זה היה כרוך בהתנגשות בלתי נמנעת בין כמה תפיסות עולם ובין סוגי ידע שונים בערבית שייצגו המעורבים בשדה: משכילים ערבים־פלסטינים שלימדו ערבית בבתי ספר עבריים ושקולם בוויכוח כמעט לא נשמע; יהודים ספרדים משכילים שראו בערבית את שפת המרחב והיא הייתה להם כשפת אם; יהודים אשכנזים בני היישוב הישן שידעו ערבית בהיותם "בני הארץ"; מהגרים יהודים יוצאי אוניברסיטאות גרמניות בעלי ידיעות פילולוגיות בערבית; ויהודים ילידי הארץ שהתחנכו במוסדות ציוניים ושעמדו על הצורך השימושי־פוליטי בידיעת השפה.
בין השאר, הספר מברר מי ראו בערבית את "הלטינית של המזרח" ומי ראו בה שפת חיים יומיומית; מי שאפו לקדם את הוראת הערבית המדוברת ומי שאפו לקדם את הערבית הספרותית דווקא; כיצד השתנו הגישות לאורך השנים; מי אחז במושכות בכל הנוגע להוראת הערבית; מי נאלץ לקבל על עצמו את השיח ההגמוני, ומי הודר לשוליים. מתוך המחלוקות המוצגות בספר עולות האפשרויות שהתקיימו בתקופה הנחקרת בשדה הוראת הערבית, אפשרויות שבכוחן להציע – למי שמוכן להקשיב – דרכים שנזנחו בעבר ושרלוונטיות גם היום.
