הליקון 139 עצירה ברגע מתאים

זהו גיליון ארספואטי. מן האהבה ומן הבדידות ומן הגיחוך ומאי־היכולת ומן הדאגה ומן התכלית ומן הבידור ומן האני ומן הקנאה ומן הסתם ומן הקלקול ומן התיקון. הרבה שירה בעברית עכשיו והרבה כותבות וכותבים אותה ואין מי שיידרש לכל השירים כולם ונדמה כי מעטים יתהו מהי תכליתה של שירה. ת"ס אליוט טען: השירה חייבת להעניק הנאה מן הסוג ששירה מעניקה. שרון אולדס ביקשה ששיר יהיה שימושי, וטענה ששיר לא מעצים את החוויה אלא מוסיף עליה. אושן וונג אמר שרובנו מתאבלים על משהו, והשיר הופך לאתר שבו אנחנו יכולים לפגוש זה את זה באבלנו. אליוט המליץ בפני משוררים על מידת זהירות בשעה שהם כותבים על שירה. בגיליון הזה היו כאלה שנזהרו, והיו מי שלא נקטו זהירות כלל. נורית זרחי שומעת מתוך הלילה קול ציפור ושואלת מהי: אמיצה? טיפשה? משוגעת? שולמית אפפל ניסתה להגן על השיר מפני עצמה. מאיה בז'רנו קבעה שהשאלה "מה זה שיר?" אינה רלוונטית עוד כיום. רחל חלפי, במחזור חוצה עשורים של שירה ארספואטית שטרם פורסמה עד כה, כתבה על השיר כוויתור, כסוד כמוס, כצבע דועך. אפרת מישורי מתרגלת יחד איתנו מהי שירה. ויערה שחורי כתבה על אודות הכתיבה כמסע בתוך מבוך, כאשר תוך כדי כתיבה וקריאה אנחנו טווים את חוט אריאדנה שלנו "כדי להפיק את האפשרות להביט בעיניו של האנושי, מחדש, עוד פעם, בפעם הראשונה". נוית בראל


מעין איתן | איך לכתוב את זה

בַּבַּיִת הָרִאשׁוֹן הַדּוֹבֶרֶת מְסָרֶבֶת לְהַאֲמִין שֶׁהַהַבְטָחָה לֹא קֻיְּמָה (הַבַּיִת נִמְתָּח, מְיַגֵּעַ, עַל פְּנֵי שׁוּרוֹת אֲרֻכּוֹת). הַבַּיִת הַשֵּׁנִי מֻקְדָּשׁ לְשֵׁנָה, אַלְכּוֹהוֹל, וּמִין – אֶפְשָׁר לִקְרֹא לוֹ, בְּלִי תִּחְכּוּם, "אָז כַּמָּה מַהֵר תּוּכְלִי לִשְׁכֹּחַ?". בַּבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי, כְּאִלּוּ מִשּׁוּם מָקוֹם, מִתְרַחֵשׁ אָסוֹן: תְּאוּנַת רַכָּבוֹת, שְׂרֵפָה בְּבֵית מְגוּרִים, צוּנָאמִי – מַשֶּׁהוּ מָקַאבְּרִי כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא יָכוֹל לִהְיוֹת אֶלָּא סִימְבּוֹל. לְרֶגַע אֶחָד, מָרִיר, בַּבַּיִת הַבָּא הָאֲהוּבִים מִתְאַחֲדִים; בַּבֹּקֶר כָּל אֶחָד מֵהֶם פּוֹנֶה, מְבֻיָּשׁ, לְדַרְכּוֹ. שָׁכַחְתִּי לְהַגִּיד שֶׁהָאֶפִּיגְרָף לָקוּחַ מִסִּילְבִיָה פְּלַאת'. אָרְכּוֹ שֶׁל הַבַּיִת הַלִּפְנֵי־אַחֲרוֹן כְּפּוֹאֶמָה קְצָרָה, וּבוֹ כּוֹתֶבֶת הַגִּבּוֹרָה מִכְתָּב מְפֹרָט שֶׁל הִתְנַצְּלוּת; הִיא שׁוֹלַחַת הֶעֱתֵק זֵהֶה לְכָל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת אוֹ שֵׁשֶׁת אֲהוּבֶיהָ־לְשֶׁעָבָר, הַפְּזוּרִים עַל פְּנֵי הַגְּלוֹבּוּס. בַּבַּיִת הָאַחֲרוֹן לֹא קוֹרֶה דָּבָר. אֲבָל הָאֶפִּילוֹג מֻקְדָּשׁ כֻּלּוֹ לְתֵאוּר שֶׁל בֶּכִי: יְלָלָה יַצִּיבָה, אֲרֻכָּה, וּבִלְתִּי מְנֻחֶמֶת.