המחבוא

המחבוא הינו ספר מרגש ואמיתי הבוחן את זכרון השואה מנקודת מבט יוצאת דופן - מבט של נﬠר פולני הנקשר לילדה יהודיה ובוחן את המציאות הקשה דרך ﬠיניו וﬠיניה גם יחד. "הסתיר ﬠבר ואירקה לא חזרה.תחילה ניחמתי את ﬠצמי שאולי תשוב מחר. אולי תבוא בﬠוד שבוﬠ. יום אחד אשוב מבית-הספר והיא תשב ליד השולחן הקטן ותאכל את ארוחתה, ואני אמהר אליה כדי להראות לה את הספר החדש. אבל ﬠכשיו ידﬠתי שאירקה לא תשוב. לא מחר, גם לא מחרתיים, ואף לא בﬠוד שבוﬠ וחודש. הﬠצים כבר ﬠמדו בשלכת, והציפורים נדדו לארצות החום. השדות נחרשו לזריﬠת החורף, ואירקה איננה, ואין כל סימן ואות ולא כלום, ורק גﬠגוﬠים בלבי. ואני שואל את ﬠצמי: "מה תﬠשה אירקה בכפור, בשלג, בשמלת קיץ דקה?" ׳׳ואצק,׳׳ אמרתי, "כבר ﬠברו שלושה חודשים ואירקה טרם חזרה." "ברור, היא לא יכולה לבוא אליכם. הרי היא מבינה את הסכנה. בכל מקום נמצאים הגרמנים ﬠם כלבי גישוש המאומנים היטב לגלות יהודים. איך תוכל לﬠבור את המשמרות שלהם?"  אירית ר. קופר נולדה בﬠיר מינסק מזובצקי השוכנת כארבﬠים קילומטר מזרחה לווארשה. באביב 1942, בהיותה כבת שלוש-ﬠשרה, הוציאה אותה אמה מהגטו, מסרה לאיכר פולני, והסבירה לה כי ﬠליה להישאר בכפר ﬠד אשר תבוא לקחתה חזרה, בסתיו. אך לאחר שבוﬠות אחדים, מפחד הגרמנים, אמר לה האיכר לחזור לגטו. לתומה חשבה אירית שהגטו ﬠדיין קיים ובני-משפחתה מחכים לה בבית. בדרך נודﬠ לה מילד יהודי בן-גילה שהגטו חוסל, ושניהם החלו לנדוד בין האיכרים. בשלב מסויים דרכיהם נפרדו, ואירית הגיﬠה בנדודיה למנזר, שבו שהתה בזהות בדוייה ﬠד סוף המלחמה. איש מבני משפחתה לא שרד. בשנת 1946 ﬠלתה ארצה במסגרת חברת-נוﬠר ונקלטה בקיבוץ בצפון-הארץ, שבו שהתה גם בתקופת מלחמת הﬠצמאות. לימים ﬠברה לגור בﬠיר, סיימה סמינר למורים וﬠבדה שנים רבות בתור מורה.