הממלכה התיכונה

בְּפֶתַח כָּל יֵשׁ לְהָבִין,

עַל אֶרֶץ הַבַּנָּנוֹת הָאֲדֻמּוֹת מָלַךְ הַמֶּלֶךְ בְּרִין.

כפרא גדלו צהובות וכתומות,

ירוקות, חומות ואף כתכול הים כחולות!

אלא שממלכתו של בְּרִין בכל הג’ונגל הייתה ידועה,

כממלכת הבננות האדומות אשר גדלו לרוב בַּצָּפוֹן ובמזרח של זו הממלכה.

בזאת אפצח ובל נשכח,

חשוב מכל היה מטע הבננות האדומות אשר במרכז הכְּרַךְ.

קרוב מאין כמותו לעבר המזרח,

כן, כן! המטע הקדוש! עליו שמרו מכל משמר קופיפיו הַפָּקוּדִים של בְּרִין המוֹנַרְךְ.

מחמת שהיה נערץ באופן סגולי על קופי הג’ונגל ככלל,

התגורר בגבולות ממלכתו מבחר קהל.

אף היה חביב באופן בלתי שגרתי על הקופים

אשר התגוררו מרחוק־רחוק של זו הממלכה,

לביקור הפציעו מדי ירחים מספר אל אדמת הברכה.

טפסים יש לרשום ולמלא על־מנת שיתאפשר להיכנס,

נאדר יהא היום, ואף אם יינתן לכמה שעות בלבד לחזות בנס.

הָלוּם הוא הפלא, מעשה המופת, האות,

המקום בו החלה הבננה האדמה הראשונה בכול הג’ונגל לנבוט!

רבות דובר ועוד ידובר על טיבה הבלתי נורמאלי של זוהי המלכות.

אדמת המרבץ טובה היא לדשן, למרחקים משתרעים וסדורים ענפי הערוד,

ושזורים הם בפרפקציה שכזו עד כדי שהִנָּם מן הטובים והמעולים לטיפוס,

ובמירב האיכות.

ורחוקה למרחקים הנָּה היממה בה ישתרע בתחומי הממלכה ענן שחור,

הָיְרַקֶק שלוליותיה המרובות מים ויְבוצֶצַן לכדי מַדְמֵנָה ובור.

ואין להחסיר במילים אופיים המשובח ומזג רוחם,

של מירב הקופיפים אשר במתחם.

הו לא! זאת ידועה העובדה למרחקים,

אינו תדיר היום בו ענני תרעומת וקציפה את מצב נפשם מאכלסים.

אֶפֶּס כי דבר לא השכילם,

לקראת שיתקיים באותו שבוע אשר יוסיף וישנה נצח נצחם.

”אביב גבע השתחרר מכבלי הכתיבה. ללא מסגרות וצורות מוכרות של משפטים סגורים, הוא מחבר מילים שלא בהכרח מתחברות, אבל בספֵירה היותר גבוהה שלהן, הן משלימות אחת את השניה.

פסקה אחר פסקה, נחשף הקורא לרמה האחרת של המילים. כי לכל מילה יש את המשמעות הראשונה שלה, אבל יש לה גם את התחושה שהיא נותנת. כשזונחים את המשמעות הישירה ולוקחים את התחושה מהמילים – הכתיבה היא ברמת התחושות.

אחת היציאות הספרותיות הגדולות שאני מכיר„

פאשי לוין, תסריטאי