הסימפוניה הגמורה

אאוגוסטו מונטרוסו, מהפרוזאיקונים הידועים והמוערכים באמריקה הלטינית, הסופר הגווטמלי החשוב ביותר במאה העשרים, כתב רק כמה מאות עמודים, שמבחר מהם מופיע בקובץ זה. כתביו הוגדרו כ"יצירה גדולה וקצרה של אדם קצר וגדול". הקצרצרים-עם-פואנטה שלו, המתנועעים בין וידוי לבין משל "פתוח", חוצים את הגבולות הז'אנריים המקובלים, והם תמיד מלאי חן, שנונים ומבריקים. סגנונו הייחודי מתכתב בגלוי עם בורחס, עם קאלווינו ועם קאפקא (שאף מככב בסיפור מפתיע שלו). כ"רב-אמן של הפשטות המורכבת" מזקק מונטרוסו את הטקסטים שלו למשפטים חדים ומדויקים, ומעמיד ניגוד נועז ומרענן לבארוקיות העולה על גדותיה, המאפיינת רבים כל כך מעמיתיו בספרות ההיספאנית. בטקסטים המשעשעים, האנקדוטליים-כביכול הללו, אורבים בעורמה, מאחורי הפשטות המוצהרת, לא מעט ניגודים. הכסות הקלילה מתעתעת: מונטרוסו עוסק כמעט אך-ורק בנושאים הרי חשיבות. ההומור המיוחד לו מרכך תפיסת-עולם שייאוש ופסימיות תופסים בה מקום נכבד, וחומריה הם, בין השאר, גלות, בידוד, עוני, טירוף, נרדפות, החמצות וחוסר הבנה. קובץ זה, הראשון של מונטרוסו בעברית, בתרגומה של טל ניצן-קרן, כולל גם את סיפורו המפורסם ביותר, שיצא שמו כסיפור הקצר ביותר בעולם. "הטקסטים הקטנים האלה, התמימים לכאורה, ינשכו אותך אם תתקרב אליהם בלי להיזהר, וישאירו בך צלקות"(אייזיק אסימוב); "את הספר הזה צריך לקרוא עם הידיים למעלה: הסכנה שבו נובעת מהתבונה הערמומית ומהיופי הקטלני שבהיעדר רצינות" (גבריאל גרסִיה מארקס*.