הקול האורפיאי כרך 1

שירת הנשים העברית, שהתלוותה לשירת הגברים החל בשנות העשרים של המאה הקודמת. ניסתה בדרכים שונות למצוא את קולה הייחודי. אחת הדרכים הללו, הנועזת שבהן, היתה השמעתו של "קול אורפיאי". קול זה הציב תחרות "נשית" לקול"הגבוה" ביותר של השירה הביאלקאית והמשכיה: לעומת השירה הכמו "נבואית" הרברית דיבר קול זה לא רק על אהבה לגבר ולילד ועל טיפוח משפחה (לה "ציפה" הממסד הספרותי הגברי ואותה עודד) אלא דווקא על החתירה אל ה"רוחני" המטאפיסי, אפילו אל המופשט.ראשונה להשמיע את הקול השירי הנשי הזה היתה המשוררת יוכבד בת-מרים (1901-1980), אחת מארבע האמהות המייסדות של שירת הנשים העברית. היא קבעה את הרגיסטר שלו, והעמידה אותו במבחן הקשה של הזמן הספרותי והלאומי. במודע או שגם לא במודע קולה של בת-מרים הוא לכן זה המתהדהד בשירתן של משוררות ישראליות אחדות, נורית זרחי, רחל חלפי, אגי משעול ויהודית מוסל-אליעזרוב, מבלי שנתקו את עצמן מרגישויות מגדריות "נשיות" ומן המרקם התמאטי והפואטי של השירה הישראלית בכללה., חתרו, כל אחת מהן בדרכה, להשמעת קול אורפיאי - להגיע באמצעות הנגלה אל מה שמעבר לו.