הרבה אחרי אמצא הלילה

יש ספרים שנכתבים במשך חודשים ספורים או כמה שנים קצרות, ויש כאלה שנולדים לאורך חיים שלמים, עשרות רבות של שנים. ספר שיריה הראשון של תחיה שירן, ״הרבה אחרי אמצע הלילה״, שייך לסוג השני. במשך עשרות שנים, מאז הייתה ילדה בת 12 ועד היום, חיברה תחיה שירן שירים, אך נמנעה מלפרסם אותם כספר. כעת, בגיל 72, ולאחר שנים של צבירת קהל קוראות וקוראים, היא בוחרת להוציאם לאור לראשונה.
שירן, ילידת ישראל ותושבת נצר סרני, היא עיתונאית בדימוס ובוגרת החוג לאומנות התיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. לדבריה, הכתיבה נולדה מתוך כמיהה עמוקה להיות מובנת באמת, כמיהה שהיא עצמה מגדירה כ״אבסורדית״, אך גם ככזו הממשיכה לפעום בה מאז ילדותה. ספר השירים ״הרבה אחרי אמצע הלילה״ הוא עבורה תמצית של רגשות, זיכרונות וחיים שלמים שנצברו אל תוך השפה.
שירי הספר נעים בין גוף לנפש, בין בדידות לקרבה, בין זיכרון להתבוננות מפוכחת בהווה. במרכזם עומדים המעברים התכופים בין מצבים נפשיים ופיזיים, והניסיון ללכוד במילים את המורכבות הרגשית של הקיום האנושי. שירן כותבת בשפה מדויקת, אינטימית ובלתי מתייפייפת, ומתוך אמונה עמוקה בכוחה של השירה לבטא את מה שלא תמיד ניתן לומר בקול רגיל.
הייחוד של ״הרבה אחרי אמצע הלילה״ טמון גם בזמן שבו הוא רואה אור: לא כספר ביכורים של משוררת צעירה המבקשת לפרוץ דרך, אלא כספר ראשון שנכתב מתוך חיים שלמים של התבוננות, שתיקה, הבשלה ואיפוק. זהו ספר המסרב למהר, ספר המבקש הקשבה. לאורך השנים זכו שיריה של שירן להתייחסויות מעוררות הערכה מצד כמה מן הקולות הספרותיים הבולטים בישראל. דליה רביקוביץ כתבה לה: ״השירים משקפים את הנפש שלך״; פנחס שדה התרשם כי ״יש בהם קטעים ושורות בעלי יופי אמיתי״; ואוריאל אופק כתב כי ״בורכת בנפש של משורר״.
״הרבה אחרי אמצע הלילה״ הוא ספר על נפש המבקשת להיראות, על השנים החולפות, על גוף וזיכרון, ועל היכולת להמשיך לכתוב גם אחרי עשורים של שתיקה. אולי דווקא משום כך, יש בו תחושה נדירה של אמת בלתי מתאמצת.
תחיה (הלוי) שירן נולדה בצהלה, בשנת 1954. אל אומנות הכתיבה נשאבה מילדותה המוקדמת, והיא משמשת לה כלי של ביטוי, חיוּת ומימוש. ״הרבה אחרי אמצע הלילה״ הוא ספרה הראשון.