השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי

שבעה עשר חוקרות וחוקרים ממגוון תחומי דעת בוחנים מחזות תאטרון ישראליים שעוסקים בשואה. הם רואים במחזות מעין כמוסות זמן שאוצרות דיאלוג בין מבטים שונים על השואה, כמוסות של שיח מורכב ומרובד בחברה הישראלית על השואה ועל זכרה.
כיצד קבוצות שונות בתקופות שונות מגיבות להפיכת זיכרון השואה למסמן מרכזי של ה'אנחנו' הישראלי? מי מתריס, חברתית ופוליטית, נגד מקומה המרכזי של השואה בתפיסות הזהות הישראלית? עד כמה ההשתתפות במחזות השואה מסייעת לקבוצות שוליים בחברה הישראלית? כיצד התקבלו מחזות שואה שנכתבו והוצגו בארצות אחרות, תורגמו לעברית והותאמו לחברה בישראל? בשאלות אלה ואחרות עוסק ספר זה.
בחינת השואה דרך התאטרון הישראלי סודקת את יסודותיהן של רבות מהבחנותינו השגורות, החוצצות בין זמנים, מקומות ומצבים. האסופה השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי מלמדת כי אין השואה אירוע היסטורי שאנו מתרחקים ממנו בהדרגה. נוכחותה עיקשת, מפעפעת ומתמידה בנו ובמקומותינו.