התמונה הגדולה

המרחב־זמן מתעתע מאוד. החלקיקים בגרעין האטום קטנים מאוד. פונקציית הגל של מכניקת הקוונטים מוזרה מאוד. המפץ הגדול היה מזמן מאוד. החורים השחורים רחוקים מאוד.
מה לנו ולכל אלה? מה לנו ולתגליות המסתוריות של הפיזיקה המודרנית? התמונה הגדולה שמצייר הפיזיקאי־פילוסוף שון קרול מספקת סוג של תשובה על השאלות הללו. תשובה מהדהדת שאומרת: הכול! חוקי הפיזיקה המודרנית, הגילויים והתובנות, החידושים וההפתעות, הם לא רק מפתח להבנת המדע, הם גם המפתח המשוכלל ביותר להבנת מקומנו – מקום בני האדם – ביקום, להבנת משימתנו – משימת בני האדם – בחיינו הקצרים מאוד.
ספרו של קרול הוא מסע ססגוני ולעיתים מאתגר בשדות המדע והפילוסופיה. מסע דילוגים מאלקטרומגנטיות לקאנט, לאנטרופיה, לאיינשטיין, לאריסטו, למורכבות אלגוריתמית, לסינפסות במוח, לניוטון, לזומבים, למפץ הגדול. וזה איננו מסע דילוגים אקראי: זה מסע שיש לו יעד. יעדו של קרול הוא ליישב מצוקה שנובעת מגילויי המדע. אם החיים הם בסך הכול ״מערכת מורכבת של תגובות כימיות משולבות, המוּנעת על ידי משוב ואנרגיה חופשית״, מה תכליתם? מה תכליתנו? ״רעיונות כמו ׳משמעות׳ ו׳מוסריות׳ ו׳תכלית׳ אינם מצויים בשום מקום בתיאוריית הליבה של השדות הקוונטיים״, הוא כותב. אבל הוא לא מסתפק בזה. הוא לא מסתפק בהבהרה של המדע ובהשארה של המצוקה.
קרול רוצה לשכנע אותנו, בעזרת המדע, שהעולם עובד בדרך מסוימת. והוא רוצה לשכנע אותנו, בעזרת הפילוסופיה, שגם בעולם שפועל בדרך המסוימת הזאת יש לבני האדם מקום, ויש להם אפשרות למצוא משמעות ושמחה.