והשמש חיממה לנו את הגב

אלישבע יודעת שאצל אבא ואמא לא גרים. אצל אבא ואמא באים רק לבקר בחופשות, ואחר-כך חוזרים ל"משפחות-הנחמדות-שמגדלות-ילדים-שההורים-לא-יכולים-לגדל-בעצמם".

עד שדודה גרטרוד אומרת די. ובפעם הראשונה אלישבע היא לרגע קצר "כמו כולם". כמעט. ולרגע קצר גם לה יש שמש שמחממת את הגב ביום חורפי.

 

"לב רגיש ועין פקוחה של בת להורים שנפרדו מעניקים לרומן והשמש חיממה לנו את הגב את טעמו המיוחד, הכואב והחם. מועקת הטלטלה בין בתים שונים ומצוקות ההתבגרות אינם נוטלים מהגיבורה את טעם החיים, שעם מכאובם ועלבונם היא משלימה. כוחו של הרומן בכשרון ההתבוננות הגדול של המספרת בפרטים, בדאגות ובמצבי-רוח המצטרפים לביטוי המורכבות והמתח הנפשי שבחיי היומיום. קסם מיוחד נסוך על לשונו של הסיפור, לשון מדויקת וצלולה המחקה את החן והניגון של הדיבור היומיומי, שפה התואמת להפליא את תודעתה של הגיבורה.

 

אלה הם פרקי פרוזה כובשת לב שיש בהם מחסד הפשטות והטבעיות הנדירים בפרוזה של ימינו, להזכירנו שהדבר המפתיע ביותר בספרות הוא, לעתים, הכנות." (דוד וינפלד)