וכל הזמן רצים שליחים הלוך ושוב אל ילדותי

ספרה של אורלי גל וכל הזמן רצים שליחים הלוך ושוב אל ילדותי מתאר ומפרש יצירות של שלושה יוצרים מרכזיים בפרוזה העברית החוזרים באמצעות הכתיבה אל מחוזות ילדותם שהם גם מחוזות הראשית של הציונות המתחדשת. בין סוף שנות ה-60 לשנות ה-80 ראו אור יצירות ספרות שעסקו בילדות הארץ-ישראלית מפרספקטיבה חדשה: הן נכתבו על ידי סופרים שנולדו בארץ ונתפסו הן בעיני ההגמוניה החברתית והתרבותית של התנועות הפועליות ושל ה"התיישבות העובדת", והן בעיני עצמם, כדור "טבעי" ו"ילידי" ראשון בארץ.

יעקב שבתאי, יהושע קנז ומאיר שלו הם בניהן של התנועות הפועליות ושל ה"התיישבות העובדת" השבים בכתיבתם אל מחוזות ילדות אוטוביוגרפיים מנקודת מבט של ילד. ביצירות ניכרת עמדה נוסטלגית כפולת פנים המשקפת תחושת שבר או חסר בתוך הווה פגום, לצד הפניית מבט לאחור אל מרחב ילדות אוטוביוגרפי ספוג אינטימיות וגעגוע. המחברים תרים ביצירותיהם אחר רציפות ושייכות שאבדה; הם חושפים תהליכי התפכחות אישיים שיש בהם גם היבטים לאומיים והיסטוריים.

איך מיוצג העבר? כיצד מצטיירים ההווה של העבר וההווה העכשווי של המחבר דרך נוכחות מבעו הכפול של הזמן? ומה משמעותה של החזרה הספרותית אל מה שנצרב בתודעה כייצוגים בעלי נוכחות סמלית בילדות הארץ-ישראלית? אלה חלק מהשאלות שעולות לנוכח הפניית המבט לאחור והשיבה המאוחרת של המחברים אל הילדות באמצעות הכתיבה.

וכל הזמן רצים שליחים הלוך ושוב אל ילדותי מבוסס על עבודת הדוקטורט של אורלי גל, מורה לספרות ומרצה לחינוך העוסקת בהשפעה ההדדית המתקיימת בין הספרות והאמנות לבין הסביבה התרבותית בתוך מרחב הזהות הישראלי על סמליו וערכיו.