ועדיין אין תכלה לקרבות ולהרג

אסופת השירים ואין תִכלָה לקרבות ולהֶרג ראתה אור ב-1983, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. כותרת השער הראשון שלה הכריזה המשך יבוא, וההמשך אכן בא. הספר פורסם במהדורה מחודשת ב-2006, ימי מלחמת לבנון השנייה, וסיפק השראה למהדורה הנוכחית, הרואה אור בְּצל מלחמה נוספת בלבנון ובזירות אחרות. לצד שירים אחדים מהספר המקורי, מהדורה זו כוללת שירה שנכתבה לאחר טבח שבעה באוקטובר ועל רקע מתקפות חוזרות ונשנות בעזה, בלבנון, באיראן, ועדיין אין סוף לקרבות ולהֶרג.
הרבה השתנה כביכול בארבעת העשורים שחלפו מאז שנכתבו שירי המהדורה הראשונה: במציאות הגיאו-פוליטית, בשיח הציבורי הישראלי, ובוודאי בכל הנוגע לכּרסום במעמדה של השירה העברית ובקֶשב לאמנות הנושאת אופי פוליטי ביקורתי. עם זאת, נראה שיש דברים שלא משתנים לעולם: האימה, החורבן, השכול, היתמות, התעמולה, ההרס, הדם, המוות. היצירות בספר זה עוסקות בכל אלה בדרכיה של השירה. חלקן מבקשות לתת מילים לאֵלֶם, למוֹרא, לאֵבֶל, אחרות מנסות להפנות אצבע מאשימה, להקהות את הבלתי נסבל באמצעות אירוניה, לקרוא תיגר מוסרי, אבל מכולן עולה הזעקה הפשוטה, התמימה והנאצלת מכול: מלחמה זה חרא. די!