ופתאום בא החושך

"להב הסכין בהק קלות לאורו של פנס הרחוב.הוא חפן את הסכין בידו הימנית, החליק ידו על הלהבוניגב את טיפות הדם שכיסו אותו".כמה היינו רוצים להאמין כי זוהי סצנה מתוך סרט מתח הוליוודי, אך לא! זו אמת לאמִתה, מציאות ישראלית, שדברים מתרחשים בה מתחת לאפנו, ואנו בוחרים לא להתעמת אִתם. גם כותבת ספר זה בחרה כך.  כמנחת סדנאות כתיבה היא נשלחת למשימת התנדבות קצרת מועד בארגון משפחות נרצחים ונרצחות. מה מצער לגלות שהמשתתפים בסדנה אינם משתפים פעולה ומתנכרים אליה כסמכות. כאבם החשוף מותיר אותה מזועזעת וחסרת אונים. בסיום הסדנה היא מחליטה שלא לשוב לשם לעולם.מדוע אפוא היא חוזרת? המחברת נמשכת ונדחית לסירוגין, חומלת ומסתייגת, ואט־אט נעשית בשר מבשרו של הארגון. היא נחשפת לסיפורם הפרטי של אנשי ה"שכול השקוף", זה שנסתר מן העין ומצוי הרחק מעבר לכותרות העיתון. גלי צבי־ויס נושאת את הסיפור הזה על כתפיה ומגישה אותו לקהל הקוראים. בלשון ישירה ובכנות היא מניחה לפתחנו טקסט אינטימי ומכמיר לב.ופתאום בא החושך הוא מסעה של אישה רגישה אל עומקו של הצער ואל העבר השני – הווייתו של האחר. הוא גם מסמך נוקב על אודות עוול ואבסורד – תוצר יחסן של המערכת המשפטית, התקשורת והחברה כלפי אזרחים שחייהם התרסקו באבחת רגע.