זהות אנוסה

"אני, גופך, מוחך, תת-המודע שלך, קראי לזה איך שתרצי, נמאס לי להעמיד פנים. עכשיו, כשזקנתי, והעצב התועה שלי קצר רוח, מתכווץ ונמתח, אני מוצף תחושות. רשמתי הכל! את זוכרת את הציורים הראשונים שלך, בעיפרון ובצבע? את חייבת לחלוק את הזיכרון שלך, את האמת שלנו".כך מתנהל הספר המסעיר והחכם הזה אשר מתרחק מקלישאות שואה מוכרות על מנת להתעקש עם הקורא הלפות בו לא להרפות ממעשה הסיפור, כל זאת מתוך מעין שיחת חלום שחציה מואר ואפל בין חלקי הגוף והנפש, המודע והלא-מודע, האישי והאוניברסלי, ההיסטורי ומה שחומק ממנו ואף מעבר לו. זהו ספר שנכתב כמו על לוע של הר געש אשר עוד רגע עשוי להתפרץ והוא מוסר לנו עדות כמעט בלתי אפשרית בשפה שחלקה יציבה וחלקה נוטה על צידה ביחס לגורלה של גוטה טירנגל בן עזרא אשר נולדה בשנת 1940 בגטו מינסק מאזובייצקי בפולין, ניצלה במעשה יוצא דופן כשהייתה בת שנתיים בעזרת ארגון המחתרת הפולני-יהודי "זיגוטה" ונמסרה למשפחה נוצרית בעיר מולדתה, שם גדלה עד גיל 20 כנוצרייה לכל דבר, אבל בה-בעת כיהודייה האנוסה אל זיכרון קדום שממשיך לנהל אותה. מתוך כך אנו נחשפים לאחת העדויות המאלפות של מי שגדלה בפולין לאחר השואה ויש לה היכולת האינטלקטואלית והרגישות לדווח כעומדת מבפנים ומבחוץ על החיים החברתיים בפולין בצל המשטר הקומוניסטי – הן של החברה הנוצרית המלומדת והן של מעט היהודים אשר ביקשו להשתלב בה לאחר השואה, עד לגירושם מפולין בשנת 1968."לא פעם, ובלי שיֵדעו על כך, העמידו אותי חבריי במבחן. הם לא ידעו על המוצא היהודי שלי, אף על פי שטענו שהם ´מריחים יהודי איפה שלא יסתתר´. התביישתי בפחדנות שלי אבל חששתי לאבד את החברוּת שלהם אם אהפוך ל´הם´ ואהיה מגורשת מלב חוג הסטודנטים שבו חייתי".