זכר לשכחה רכה

באוגוסט 1982, ערב יציאת אש"ף מביירות הנצורה, מתאר המשורר הפלסטיני מחמוד דרויש בספר הפרוזה הראשון שלו קורות יום אחד מימי המצור בעיר הצמאה והמופגזת, ומתוך התיאור הזה – פסיפס של קטעי יומן, פרקי זכרונות, סיפור אהבה, בתי שיר ומובאות היסטוריות – עולה תמונה שלמה ומורכבת של המציאות הפלסטינית בשעת ייאוש וזעם.

כאדם פוליטי עורך דרויש, תחת האש ובין עיי החורבות, חשבון נוקב עם ישראל (ועם תנועת השלום בישראל בפרט), עם מדינות ערב ושליטיהן העריצים, עם העדות הלבנוניות, ואף מותח ביקורת חריפה ביותר על בני עמו שלו ועל מוסדות אש"ף.

בתוך מלחמה ומצור מנסה דרויש לברר שאלות העוסקות בספרות הערבית, בכתיבתו שלו ובעיקר בשאלת הכתיבה בעת מלחמה. מתוך כך עולה דמותה של הקהילה האינטלקטואלית של ביירות – ערב־רב של סופרים, משוררים והוגים, החיים במלחמה מאז פרוץ מלחמת האזרחים ומתווכחים בלהט בבתי קפה ובמקלטים, קוראים שירה זה לזה, מחפשים מפלט מן החרדה בפרשיות אהבים מזדמנות, נלחמים, נפגעים ואף מתאבדים.

גם לאחר החוויה הטראומטית והשכול שידעה ישראל במלחמת לבנון הראשונה, וגם לאחר הביטויים לאותה חוויה בספרות העברית, נותר הצד הפלסטיני בבחינת נעלם עבור הקורא העברי. זכר לשכחה, הידוע גם בכינויו "יומן ביירות", בא במידה רבה למלא חלל זה.