חיה בכל עונותיה

בספר ביכוריה של המשוררת עדן שפילמן ’חיה בכל עונותיה’ מוצע לקורא הישראלי מקור ראשוני, ספר שירה שהוא גם יומן אוטו-אתנוגרפי פואטי ותהליך תרפויטי של מתמודדת שהיא גם משוררת. בינות דפי הספר המשוררת נוגעת באופן מהימן, חשוף, כן ואותנטי בקשיים, בפחדים, בהישגים, ובמורכבויות החברתיות, הנפשיות והפיזיות של אישה (נערה, בת ואמא) אשר מתמודדת, מחלימה ושוב מתמודדת עם הפרעות אכילה.

בשני העשורים האחרונים העיסוק בהפרעות אכילה זכה להתעניינות רבה בישראל ונדון בהרחבה במסגרת מדעי הבריאות, מדעי החברה ומדעי ההתנהגות. ברם, בכל הנוגע לתחומי היצירה, בדגש על שירה ופרוזה, נראה כי הפרעות אכילה, ובפרט אנורקסיה ובולימיה, נעדרו מהשיח הספרותי, ואם כבר הוצגו אז לרוב באופן אנקדוטלי, שטחי, רדוקטיבי וסטריאוטיפי שאינו מטיב לתאר את מורכבותן של ההפרעות וחוטא בייצוג כוזב ולא מהימן של דמויות המתמודדות עם בולימיה ואנורקסיה
ייחודיותו של הספר אינה מוגבלת להיותו ספר שירה עברי ראשון שכל כולו עוסק בהפרעות אכילה, אלא באה לידי ביטוי גם ביכולתו לשמש מקור העצמה והזדהות עבור נערות ונשים ישראליות שמתמודדות עם הפרעות אכילה שונות. עדן שפילמן מציעה לקוראיה שיקוף (רנטגן) פואטי, מנקודת מבטו של החולה. השיקוף, שהוא למעשה עדות אישית מורכבת ועמוקה, כולל הצצה לרגעי משבר קשים, לדיאלוגים פנימיים עם שדים, להלקאות עצמיות, להתרוממות מתהומי תהומות הנפש ומנקודת שפל לימים מלאי תקווה לשיפור ולהטבה – סוגיות שטרם נכתב עליהן עד כה בשירה העברית -בכנות, בהרחבה ובהעמקה שמאפיינים את העיסוק בנושא בשירת שפילמן.
כסוגה ספרותית , שירתה של שפילמן היא ליריקה-אלגית: לעיתים יש בה קינה על מות הגוף והנפש בצל המחלה, לעיתים אין היא אלא עצבות חרישית שבצידה תקווה להקלה (ריפוי או מוות) שתגאל אותה מן התופת; ולעיתים היא תהליך תרפויטי מנחם - תחליף לעו”סים ולפסיכיאטרים שאינם מבינים או מרגישים את זעקתה האילמת, אך גם תחליף לחיתוך ורידים, להרעבה ולפגיעה עצמית שמגיעה עד לניסיונות התאבדות. בין כך ובין כך, שפילמן משתמשת בספר כבמה שבה מוצגים דיאלוגים מרגשים בינה לבין נפשה בלשון רכה, נקיה ושברירית שאוצרת כאב, סבל ופחד.