חיפה זנבה

כורסה נוחה יש לו, ליואב, בקליניקה. אני יושב עליה שלוש שנים, באדיקות שמפתיעה גם אותי. מדי שבוע הוא עושה לי שיקוף רנטגן. לעתים השיקוף קל, לעתים הוא שקול כמעט לכימותרפיה.הפעם הוא היה החלטי. "חסר לך אור", הוא האיר את עיניי, "אפל לך בּפְנים".בתרגום החופשי שלי זה נשמע כמו, "אתה מבקש שאחפש לי פנס שיאיר אותי, או יותר נכון – שיעיר אותי"."סוג של", הפטיר יואב בסיום הפגישה.כבר ניסיתי חדר כושר, אופניים, סדנאות בישול, יוגה. ואור? אַיִן.בלילות הסתובבתי בים, מנסה למצוא לי מגדלור כזה מפעם, אבל הימים ימי לֶדים ומגדלור אין.האור היחידי בחוף היה הפאב של הרצל, מפלט למחפשי פנסים.התיישבתי, שאלתי את הברמן אם יש לו פנס, הוא חייך והגיש לי וויסקי עם קרח."אני לא יודע אם זה מאיר, אבל זה בטח עוזר לשכוח", אמר וחייך.לידי ישבו עוד כמה מחפשי פנסים שניסו לשכוח, כמוני, בעזרתו האדיבה של המנטור ג´ק דניאלס.חיפה – ז´נבה הוא ספרו החמישי של שימי קדוש. זוהי אסופה המונה שלושים וארבעה סיפורים קצרים, היוצרים מארג של געגוע למה שהיה (או למה שחלמנו שהיה), ועמו מערבולת של מציאות, דמיון וכמיהה – חלקי הפאזל הבלתי שלם הזה, שקוראים לו "חיים".