חסידת ירוסלם
תקציר
מאה שנים אחרי 'אל הציפור' של ביאליק, ילדה נושאת את עיניה לשמיים ומתבוננת בחסידה. הפעם המבט נישא מכפר בלב אתיופיה, והחסידה מצפינה במעופה לעבר אותו מחוז כמיהות קדוש ואגדי: יְרוּסָלֵם. הילדה, שאוצרת במבטה כיסופי דורות, אלפיים-וחמש-מאות שנות תפילה וייחולים, תגדל להיות המשוררת ווּבִיט ווֹרְקוּ מֶנְגִּסְטוּ, שתשורר, "וְאָז, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אַחַת,/ הִשְׁאַרְנוּ אֶת הַבָּתִּים מֵאָחוֹר,/ בּוֹכִים בְּלִי קוֹל/ (...) וְיָצָאנוּ לְעֶבְרֵךְ,/ יְרוּסָלֵם."
בספר "חסידת יְרוּסָלֵם" מתמזגים הווה ועבר מתוך אהבת שתי המולדות, וזיכרון המסע ביניהן. המסע הרגלי המפרך דרך סודאן, שהמשוררת השתתפה בו בילדותה, גבה חיים רבים, וכמעט את חייה שלה. כמוה, השירים נודדים בין תחנות חיים, דרך "כַּפּוֹת רַגְלַיִם פְּצוּעוֹת, מְדַמְּמוֹת בְּקִרְעֵי נַעֲלַיִם", אל ילדת הפנימייה המתגעגעת "לַשַּׁבָּת שֶׁל הָאִינְגֵּ'רָה", ועד לְאֵם ודוקטור לחינוך בישראל, שעודה מתעוררת מ"אַמְהָרִית לֵילוֹתַי".
השירה בשבעת שערי הספר מעוגנת בחוויות חיים אישיות, אך עולים ממנה גם רחשי עומק של קהילה ייחודית. מבין השורות בוקע מאפיין מאיר של הקהילה – הקרום הדק שבין היחיד לבין הכלל, כמו בשיר "חג הסִגְדְּ", שבו "הַקֵּסִים קוֹרְאִים, מְבָרְכִים אֶת הַקָּהָל –/ תְּפִלּוֹת הַגְּאֻלָּה, שִׂיחוֹת תִּקּוּן הַלֵּב. כָּל אֶחָד,/ כֻּלָּנוּ, עוֹשִׂים טִהוּר הַלֵּב."
מבט מיתי חומל מופנה אל מתֵי המדבר, שואל, "הַאִם יָבוֹא הַיּוֹם הַטּוֹב/ שֶׁיִּפְרְצוּ מִן הַמִּדְבָּר וְנִפָּגֵשׁ, נִהְיֶה/ שְׂמֵחִים כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה אַחַת/ פּוֹעֶמֶת לְבָבוֹת רַבִּים." ואכן, קולות רבים פורצים ממדבריות שתיקה ונישאים בשירת המשוררת, שמעידה: "אֲנִי הַחֲסִידָה שֶׁרָאִיתִי אָז בִּשְׁמֵי אֶתְיוֹפְּיָה. אֲנִי הַחֲסִידָה/ שֶׁעָפָה לָהּ אֶל כֶּתֶר עִיר יְרוּסָלֵם". הקולות פועמים לבבות רבים בתדר שירי מאחֵד ואופטימי, גאה בייחודו, העולה חינני וצלול אל במת השירה העברית.
יחזקאל רחמים
ד"ר ווביט וורקו מנגסטו היא אשת חינוך, מרצה, סופרת ומשוררת. נולדה בכפר גוולוטוש שבאתיופיה ועלתה לישראל בילדותה. פרסמה שני ספרי ילדים, ספר מחקר על יהודי אתיופיה תחת הכיבוש האיטלקי ("פצע פתוח", יחד עם דניאל בלטה) וספר שירה (״אני רצה לאחור״). נשואה ליוסי ואֵם ללינוי ותהילה. "חסידת יְרוּסָלֵם" הוא ספר שיריה השני.
