חרב פיפיות בידם

אחד השינויים הדרמטיים ביותר בתולדות העם היהודי, בתודעתו הקולקטיבית ובזהותו העצמית מאז ימי מרד בר-כוכבא, הוא העובדה כי במציאות של מדינה יהודית, חלק ניכר ממנו נכון שוב לשאת נשק באופן מאורגן, לעשות שימוש בכוח צבאי וליטול חלק בניהול מלחמות.
מה קורה להשקפה דתית ולאומית, הנושאת בחובה רעיונות של ייעוד דתי-מוסרי לצד זיכרון של עבר לאומי וצבאי מפואר - כשאר היא פוגשת בלאומיות יהודית שפניה אל אקטיביזם מדיני, פוליטי ואולי אף צבאי? כיצד מתמודדת אידיאולוגיה כאשר היא נושאת בתוכה מחויבות כפולה: הן למציאות החדשה שבה מתהווה תנועה לאומית יהודית-חילונית ושבה לוחם העם היהודי את מלחמותיו והן למקורות הנורמטיביים של היהדות כפי שהיא מפרשת אותם?
הספר שלפנינו בוחן את היחס של האקטיביזם הצבאי הלאומי כפי שהוא עולה מכתביהם של הוגים, רבנים ואנשי ציבור בציונות הדתית, הן במבט היסטורי - מראשית ימי הציונות המדינית ועד אירוע עמונה בשנת 2006; והן מזווית ראייה הרמנויטית - בחינת הפירושים שהעניקו אישים שונים בציונות הדתית ללאומיות היהודית ולאקטיביזם הצבאי הגלום בה.

ד"ר אלי הולצר משמש כמרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן וכעמית מחקר במרכז מנדל לחינוך יהודי באוניברסיטת ברנדייס, ארה"ב.